א. אין סתירה. בסה"מ, לאוין שנג, רבינו התייחס לנגיעה של חיבה באישה רווקה נדה, שנגיעה זו אסורה מדאוריתא, בקריבת ערווה. ובסוף פי"א, איסורי ביאה, התייחס רבינו לנגיעת בעל באשתו נדה, שזה איסור מדרבנן. וכבר ביאר רבינו הטעם לכך, בפכ"א, איסורי ביאה, הלכה ד', הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן.
ב. לכתחילה אשה נדה לא צריכה לתמוך פיסית בבעלה החולה, ורצוי ע"י אחרים, רשאין שהדבר ייעשה בלי מגע בשרים, אלא עם בגדים חוצצים.
ג. אסור לבעל לבדר את שערה של אשתו הנדה, למרות שידה שבורה, ה' ישלח לה רפואה שלמה. אלא שחברותיה או קרובותיה יקלעו לה את צמתה. ניתן להאזין לתשובה באתר נצח ישראל תחת הכותרת "הלכה יומית".