אתה מתכוון, כנראה, לתורה תמימה, שמות, כג, ה, הערה נח, שיש באש נזק מדין ממונות, כי תצא אש, מאליה, ע"י הרוח, וחייב משום ממונה, שלח ישלח המבעיר, האדם, וחייב האדם המזיק, בחיציו. ואם כן, כשאותה אש הזיקה אדם, הרי המבעיר את הבעירה משלם לניזק ארבעה דברים, לרש"י:
1. נזק
2. שבת.
3. צער.
4. ריפוי, אבל לא בושת, כי בושת משלם רק מי שהתכוון להזיק, וכאן האדם המבעיר את הבעירה, לכאורה, לא התכוון להזיק אדם. אולם לדעת הרמב"ם, נזקי ממון, ד, טו, וכן מרן השו"ע, חו"מ, תיח, יז, חייב המבעיר את האש לשלם לאדם שניזק מאותה אש חמשה דברים:
1. נזקיו.
2. שבחו.
3. ריפויו.
4. צערו
5. בשתו והתורה תמימה הקשה על הרמב"ם, שלפי פשט הגמרא, ב"ק, כג, א, הוא כרש"י, שהמבעיר אש, והזיק אדם, חייב רק בארבעה דברים. ושאין מקום לחייבו בבשת, כי לא התכוון להזיק. ותירץ התורה תמימה, שהגמרא, שם, אמרה, ההבדל בין ריש לקיש שסובר שחיוב נזק אש, רק משום ממונו, לבין ר' יוחנן שהחוב באש, גם מדין חיצון, הוא בארבעה דברים, והרי בחיוב הנזק שניהם מודים, וא"כ צודק הרמב"ם, שבארבעה דברים שבהם נבדלים ריש לקיש ור' יוחנן, כלול הבושת, שהרי הנזק הוא חיוב, ששניהם מודים בו, ואדרבה קשה על רש"י, כי לפי רש"י רק בשלושה דברים, הם נבדלים. ואומר התורה תמימה, שמוכרחים לומר שיש כוונת היזק ע"י המזיק ושלכן חייב בבושת גם לפי הרמב"ם (עיין לח"מ, על הרמב"ם, שם, שהקשה על רבינו בענין הבושת ועל תירוצו).