אונאת דברים
לכבוד הרב,
ידוע איסור "אונאת דברים" - שלא לצער את חבירו. אלא שצער הוא בעיני המתבונן, ומה שמצער את פלוני לא יצער את אלמוני. על כן אני שואל היכן ניתן ללמוד גדרים מדוייקים למצווה זאת, ומה המבחן לצער - מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי? נביא כמה דוגמאות:
1. ראש העיר קיבל החלטה לסלול כביש במקום מסויים, וראובן הצטער מכך מאד. ראש העיר עבר על איסור אונאת דברים?
2. שמעון הצטער מכך שבאסיפת בית הכנסת הרוב לא קיבל את עמדתו, ונפגע עד עמקי נשמתו. האם כולם עברו איסור אונאת דברים בכך שלא קיבלו את עמדתו?
3. משה מצטער מכך שראובן לא שומע לו בניהול ענייניו האישיים - הוא סבור שראובן צריך ללמוד, לעבוד בהייטק, להתחתן עם שמרית, וראובן בכלל החליט ללמוד בישיבה ולהתחתן עם מישהי אחרת ממי שראובן רצה. כתוצאה מכך, ראובן שמחזיק מעצמו אדם מאד מאד חשוב וגדול העיר - נפגע עד עמקי נשמתו, שככה משה פשוט "לא סופר" את דעותיו. האם משה עבר איסור אונאת דברים דאורייתא? האם חייב לבקש מחילה? וכהנה וכהנה ניתן להביא המון דוגמאות לציעור שהוא בעיני המתבונן - דבר שיצער מאד אדם אחד - לא יצער בכלל את השני. זה גם תלוי בענווה - יש אנשים שמטבעם לא מקפידים על ענייני העולם ולא יצטערו מכלום.. לכן השאלה היא איך מגדירים במדוייק את איסור אונאת דברים, ונפקא מינה לעניין חובת בקשת מחילה מחבירו וכיו"ב
אונאת דברים היא אמירת דברים לאדם, דברים שגורמים לצער, בדרגה של ביוש, או מבוכה וכיו"ב, כגון אם הוא חוזר בתשובה, שלא יאמר, רק לפני זמן מסוים היית עובר עבירות וכיו"ב. לגבי הדוגמאות:
א. ראש עיר שסלל כביש במסלול, שלא היה לרצונו של תושב מסוים, אין זה אונאת דברים, כי אם ראש עיר פועל כחוק, פעמים שטוב לזה ורע לזה, אך הוא פועל כשורה. ואם אינו פועל כחוק, ופרע לפלוני, אין זה אונאת דברים, אלא עולה שניתן לתבעו על כך.
2. אם הרוב פעלו ביושר, אין זו אונאת דברים, כי זהו טבעו של עולם, כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות, ואחרי רבים להטות. ואם הרוב היה מלאכותי כדי לצערו, זו אונאת דברים.
3. אם משה פועל מתוך שיקול דעת, וביושר, והוא סבור שהוא מכיר את עצמו יותר מכל אדם אחר, ויודע מה טוב לו, אין הוא חייב לקבל עצות של אחרים, גם אם הם בני אדם מכובדים. ויכול להיות שמשה טועה, ומזיק לעצמו, אך אין זה בגדר אונאת דברים אלא אם הוא פועל מתוך זלזול בראובן.