א. מה הכוונה במה שכותב הרמב"ם בהלכות דעות על ת"ח: "ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה". מה זה קבלן והרשאה שת"ח לא עושה?
ב. בהמשך כתוב: "אינו מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה. כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו." מה הכוונה שהוא לא מחייב עצמו במקום שלא חייבה תורה, מה המעלה בזה, ויש גירסא אחרת שמחייב עצמו במקום שלא חיבה תורה, ואז יותר מובן, אך הכס"מ כתב שצריך לגרוס אינו?
בתודה מראש
א. קבלן האמור הלכה זו, הוא ערב קבלן, כלומר שאדם ערב ללוווה, מול המלווה, שאם הלוווה לא יפרע את ההלוואה, יוכל המלווה לתבוע את הקבלן, טרם תבע את הלווה עצמו. וכבר שלמה המלך המליץ לכל אדם, שלא יהיו ערבים לבעלי חובות, כי דבר זה כרוך בבעיות קשות, וכל שכן לא ערב קבלן. ולכן בודאי שתלמיד חכמים צריך להיות חכם שלא להסתבך בבעיות של ערבות וקבלנות. אשר להרשאה, מדובר בתובע שממנה לו עו"ד, או בלשון חז"ל מורשה, כדי לייצג ענייניו בתביעה, ההלכה מעדיפה שרק התובע והנתבע יטענו את טענותיהם, כי בדרך כלל, עורכי דין או מורשים, "מעגלים פינות", משיאים את הדיינים, לטובת בא כוחם, ולא תמיד דרך האמת. ולכן לא טוב להיות מורשה, בודאי לא תלמיד חכמים.
ב. לגבי המחייב עצמו בנסיבות שאינו חייב, כגון שהבטיח למכור נכס למישהו, וטרם עשו מעשה קנין, והוא מתחרט, לפי הדין, הוא רשאי, אבל תלמיד חכמים צריך לעמוד בדיבורו ולחייב עצמו לקיים הבטחתו, אפילו שאינו חייב.
