בס"ד

לכבוד הרב שלום
קראתי מאמר שפורסם בשמכם לאחרונה בו קראתם - כן למחאות, לא לחסימת כבישים, וכי זו אינה דרכה של תורה. ואכן המאמר בהחלט מעורר חומר למחשבה.
אך אני שואל בכאב - עד היכן?
הרי לצערנו במציאות שאנו חיים בה, הכלים שנשארו לקבוצות מיעוטים שזכויותיהם נפגעות להעלות את הפגיעה בהם לסדר היום הציבורי, הן או ע"י התקשורת, במקרה וזו בוחרת לסייע להם, או בכח ההפגנות.
ואף בג"ץ מודע לכך, כפי שלאחרונה פורסמה קביעתם כי יש לאפשר למספר נכים בודדים להביע מחאתם ע"י חסימת כבישים שבהם מאות כלי רכב, למשך שעה ארוכה, ואף נצפו השוטרים המסייעים להם בכך.
ואילו מחאות שקטות בצידי הכבישים, ללא סיקור תקשורתי נרחב, עם כל הכבוד, המציאות מוכיחה שאינן גורמות שום סערה ציבורית ושום התייחסות פוליטית, ומעטים הם המתעניינים ששמו לב.
ומה יעשו אם כן איפוא, קבוצות אשר זכיותיהן הבסיסיות ביותר נרמסות ,ואף מגיעות למצב של סיכון חייהן ופיקוח נפש גשמי כדוגמת האתיופים,
או פיקוח נפש רוחני במקרה של הפלג הירושלמי שהזכרתם, שלטענתם עוברים כפיה על הדת בעניינים של יהרג ובל יעבור? (ומבלי להיכנס לנכונות הטענות).
כאשר בנוסף זוכים ליחס עוין בתקשורת הכללית או גרוע מכך - התעלמות מוחלטת.
האם נגזר דינם להירמס חלילה?
האם אין לאפשר להם מבחינה הלכתית למחות, כאשר יתברר שלא נשארה דרך אפקטיבית אחרת? (ואיני מדבר על הפגנות הנכים הדורשים יותר כספים)
מדוע לא יהיה מוצדק במקרים כעין אלו, להביע מחאה פסיבית, לא אלימה, ואינה מסכנת חיים, של חסימת כביש (ומתן אפשרות לאמבולנסים וחתן וכלה וכדומה לעבור (כפי שעושים הפלג)?
האם נאסר לאדם להציל עצמו בממון חבירו? האם חייהם אינם קודמים לזמן ולממון של הנוסעים, עם כל האי נוחות הכרוכה בכך?

בכאב רב ומתוך רצון להבין, ולא לקנטר חלילה
יהודי.