דילוג לתוכן העיקרי

ספר טהרת מש"ה

שאלה

לכבוד הגאון כו' הרב צפניה ערוסי שליט"א,
שלום וברכה.
בספר טהרת מש"ה מבאר הרב שליט"א גדרי ההרחקות בנדה, אלו שהם מדינא ואלו שהוספו באורך הדורות. שאלתי היא, מה צ"ל היחס של אדם אשכנזי להחומרות שנתוספו לאחר זמן חתימת התלמוד, אם צריך להקפיד עליהם מדין מנהג אבות וסייג וכדומה, או שנאמר כי מאחר ואין להם מקור או סמך בתלמוד אי"צ, שאין בכח רבותינו שלאחר חתימת התלמוד להוסיף גזירות חדשות. וכן אם אולי משתנה הדבר אם מדובר בחומרא שנתוסף ע"י רבותינו הראשונים, או אלו שנתחדשו ע"י האחרונים.

כיון דאתינא להכי חשבתי להעלות לפני הרב הערה קטנה, ואשמח לשמוע חוו"ד ותגובתו. בטהרת מש"ה פ"ה הערה מ"ד כותב הרב שליט"א: "אגב, מה שהביאו בתלמוד (שבת יג ע"א) במעשה של אותו תלמיד שישן עם אשתו במיטה אחת בקירוב בשר ומת בחצי ימיו, וכן ממעשה פלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב. הדבר הוא בבחינת מעשה אגדה שאין למדים מן האגדות (ירושלמי)." ומביא משו"ת הרמב"ם בלאו סימן תנ"ח שאין למידין מן האגדות אף מאלו שנכתבין בתלמוד.
ואולי הרשות בידי להעיר, שאין זה דבר מוסכם. דהנה הרא"ש בפ"ט מנדרים סימן ב' הביא ראיה לפסק אחד של רבנו תם, מדברי אגדה שבמס' סוטה, "ואי לאו הלכתא לא הוה קבע ליה בהש"ס." מבואר מזה דעת הרא"ש, שמה שכתוב בש"ס שפיר למידין ממנו. וכמדומני שהמהר"ץ חיות בספריו מאריך בזה, ואין ספריו תח"י כעת. וכן משמע מהרמב"ן, שהרי בהשגותיו לספר המצוות מביא הרמב"ן ראיה לדעתו שאין הקורבה לעריות איסור לאו דאורייתא, מלשון האגדה הזה "ברוך המקום שלא נשא פנים" שלדעתו לשון זה מיושב רק כשנאמר שמדובר בגזירה דרבנן.

בכבוד רב,

תשובה

לק"י כח למ"ט מונים לסדר "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם" התש"פ

  1.  שאלת חכם ותשובה מורכבת ונראה שהכל לגופו של ענין. בכלליות כל בן עדה צריך ללכת אחר מנהג אבותיו וליתר דיוק לנדון דידן כמנהג אמותיו, ועל כגון זה אמרו שאל אביך ואמך זקנך ויאמרו לך, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. וכבר רבינו הורה בהקדמתו לחיבור הי"ד כי התלמוד מחייב את כל ישראל ואילו מנהג בתר תלמודי, אפי' מימות הגאונים, אינו מחייב אלא את אנשי מקומו. וכבר נחלקו חכמי הזמן שלא אחת יש בעלי תשובה כ"י שנתחזקו בישיבות ואין להם מנהג אבותיהם מפורש בידם מכל מיני סיבות יש שאמרו שהולכים אחר מוצא משפחתן ויש שאמרו שהם כמי שנולדו מחדש וכגר שחשוב כקטן שנולד דמי ומנהג הישיבה ורבניה מחייבן. אולם דעת אבי מארי שיחי' ביחס למעמד הישיבות שאינן אלא כליקוטאי, ואין מנהג הישיבה מבטל מנהג אבות. אולם יש ות"ח שלמד סוגיה זו או אחרת רשאי לנהוג כהבנתו. ונכון לציין כי כבר כתבו רבים כי קבלת רבים מחייבת דוקא שהיא קבלת בני העיר כולה או רובה, אבל קבלת יחידים מן העיר כמוה כמנהג משפחה אינו נחשב כקבלת רבים, ולפ"ז רשאים בני זוג שנישאים לנהוג כפי הדין ולא כחומרת בני משפחתם (עיין טה"מ עמ' קכא בהע' י"ח משם שו"ת רב פעלים וראה עוד לשו"ע יו"ד ריד ס"ב ובפת"ת שם. וראה עוד לדוגמא מיני רבות בטה"ב ח"ב לגרע"י עמ' תיג ואילך). ואיני נכנס כרגע אם מנהג הבעל מחייב או מנהג האשה ובפרט אם בני עדות שונות בנדון זה, ועוד יש להאריך ואכ"מ.
  2. הערתך צודקת שלאו כו"ע בשיטה חדא קיימי, ואולי היה מקום להעיר בהערה כי זה רק לשיטת רבינו הרמב"ם ולפניו בקודש רבותינו הגאונים רב האי גאון ורב שרירא גאון ורב סעדיה גאון ועוד ההולכים כמותו, אולם יש גישות ושיטות אחרות כפי שציינת וכשיטת ר"ת ועוד בהבנת הכלל אין למדים מן ההגדה, ואף יש שמחלקים אימתי כן ואימתי לא והיה מקום להאריך בזה, וראה תמציתן באנצ"ת ח"א ערך אגדה. וכידוע לך משער חיבורי והקדמתי כי שמתי למול פני ללכת בעיקר לאור תורת משה, כדבר המליץ ממשה ועד משה לא קם כמשה, והבן.