קדושתה של ירושלים
מדברי הרמב״ם מהלכות בית הבחירה פרק ו הלכות (יד)-(טז) מובן שקדושת המקדש נובעת מהשראת השכינה במקום ולכן היא אינה בטלה לעולם. הדבר אינו תלוי בקיום בית המקדש ולא ביציאת עם ישראל לגלות. לכן, מסביר רבנו שבימי בית שני לא היה צורך בקידוש מחדש של הר הבית והיה ניתן להסתפק בפעולה סמלית בלבד. כמקור לדבריו, המבחינים בין קדושת הבית השני לקדושת הארץ, רבנו מביא את דרשת חז"ל ״אע״פ ששוממין בקדושתן הם עומדין״. ומרחיב אותה לגבי משמעות הקדושה ועמידתה לעד.
ישנם פוסקים שמבינים את רבנו בדרך שונה לדבריהם יש לקדושת הארץ שני פנים. פן אחד הוא הקדושה בקרקע, החיונית לחיובה במסגרת המצוות התלויות בארץ, ופן שני הוא קדושת המקום: היותה מקום השראת השכינה. הפן הראשון בטל עם הגלות, וקיומו אינו נחוץ לקדושתם של ירושלים והמקדש, אולם הפן השני המשיך להתקיים כל הזמן, שהרי שכינה אינה בטלה
שאלות:
א : איזה מבין הפרושים הוא הנכון?
ב. הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם בהלכה יד: דברי הראב"ד מחולקים לשני חלקים. בתחילה, הוא תמה על ההפרדה בין קדושת המקדש וארץ ישראל, אך בהמשך דבריו, הוא מקבל את החלוקה, אלא שסבור שהיא בכיוון ההפוך המסקנה העולה מסוף דבריו חד משמעית - בזמן הזה, כאשר בית המקדש אינו בנוי, אין עונש כרת על הנכנס לשטחים המקודשים. לא ברור מה הסברה והמקור לחילוקיו של הראב"ד.
ג: הד לגישה זו אנו מוצאים בדברי המאירי (שבועות טז,א), במסגרת מחלוקתו על שיטת הרמב"ם: לדברי המאירי יוצא אפוא, שרמת הקדושה של הר הביתו בימינו פחותה, ועל כן אין מניעה להיכנס אליו. לפי הבנה זו לא רק שאין עונש כרת למי שנכנס אלא כנראה אין כלל איסור. האם אלו שנכנסים להר הבית הסתמכו על מה שכתב המאירי?
הסוד והיסוד לקדושת המקדש הוא השכינה שאינה בטלה לעולם, ואז יש קדושה גם למקום, בגלל השכינה, אבל בחורבן יש גם שכינה, אבל לא בדרגה של השכינה כשבית המקדש קיים, ובכל זאת עלינו לנהוג בקדושת המקום לפי כל הכללים ההלכתיים.