1 החליטה היא דין ולא חומרא. ומעכבת בדיעבד. ויש לה מקורות תלמודיים, גמרא, חולין, צג, א. וגם דין המכילתא. זאת ועוד, גם הכה"ג וגם השאילתות וגם הרי"ף וגם הרמב"ם זכרו החליטה ולא כתבו שהיא מנהג או תקנה. ומשמע שהיא דין תלמודי, ואפילו נעלם מאתנו הדין התלמודי, ריק הוא מאתנו.

2 לא

3 לחלוט אחרי החליטה, אם יודעים לחלוט כהלכה, ואם לאו, לחתוך לפני החליטה, להבהב החתיכות ולחלטן.

4 בדיעבד אסור, כי מדובר בדם איברים שכבר פירש ונאסר ולא נשאר, כי הוא נילוש בעיסות הבשר.

5 לא. השחיטה היא מצוות עשה היא רק מכשיר למי שמתאווה לאכול בשר.

6 מארי הורה לאסור. אף שלפי הטעם של רבינו בשר שבין השיניים היה מקום להקל, מאחר וטעם זה לא נתפרש בגמרא, אין לסמוך עליו לקולא.

7 מארי במשנה תורה הורה כן לכתחילה, והעיד שכך נהגו בתימן עם הכובנה שנאפתה בסיר בשרי נקי.

8 אין זה משנה. ויש להכשיר גם סיר נירטסוטה או זכוכית וכיו"ב.

9 רבינו לא אסר בשר ודג, אין מנהג ברור בתימן, חלב ודג מותר וכך נהגו בשרעב.

10 לכתחילה יש להקפיד, בדיעבד כל דפירש מרובא פריש.

11 טמטום הלב במובן התאוותני לא הביולוגי. שאם לא כן גר שהתגייר לא יוכל להיות צדיק וחכם גדול, ומה נעשה עם שמעיה ואבטליון וכיו"ב.

ויהיה אסור לנו להאכיל את החולים המסוכנים מאכלות אסורות כרפואה, כי אנו נטמטם את לבו ביולוגית.