לשואל היקר 

תכתב בספר החיים ובספר הזכרון 

לשאלתך. 

א. באשר למנהג הסימנים בליל ר"ה בבני תימן נראה שנתפשט בדורות האחרונים אצל רבים, אולם לא לא הקפידו על כל הסימנים הנזכרים ונהגו ברב או במעט וכפי המזדמן, וראה בהליכות תימן למארי יוסף. וראה גם להר"י צוביירי שלא נהגו בכל אלא כפי המזדמן. ונראה שהיו בדור האחרון שלא נהגו כלל כפי שציינת, וטעמם הפשוט כי לא מצינו מנהג זה בכתבי אבותינו התכאליל לדורותיהם שכתבו מנהג זה. ומה גם שלא תמצא לגדולי פוסקי התלמוד רבינו והרי"ף והרא"ש ולא לרס"ג ועוד רבים מן הגאונים שזכרו מנהג זה. ומכאן אתה למד שאם הראשונים הנ"ל לא ראו להעלות זאת להלכה, כי אינה הלכה, ולא כל מה שנזכר בגמ' גם אם גדול אמרה היא אינה הלכה למעשה שכך צריך לעשות, אלא בגדר עצה טובה וכפי שישנם הרבה דברים שנזכרו מעין זה ואינן אלא בגדר עצה טובה ואף נאמרו לשעתן ולמקומן, ול"ד כהוראה לכל. 

עוד אעירך בקצרה כבר היו בזמן גדולי הראשונים שחששו במנהג זה משום ניחוש, וראה למאירי שרק בגלל כך שלא יתלו עצמם בעצים ואבנים תקנו לומר תפילה יה"ר וכו' בכדי לסלק איסור ניחוש.  

 ושוב להעירך לדברי המאירי בערבי פסחים על סוגיית הזוגות שהיתה בבבל ששם קבע המאירי שחכמי ישראל הכירו את הבבליים ואמונותיהם ורצו לצמצמם, ולא בביטולם המוחלט כי אין סיכוי שישתנו, אלא להדריכם בלחשים המותרים ובלבד שלא יסתרכו לגמרי אחר דרכי האמורי ועוד. ולכן אמרו מאן דקפיד - קפדי בהדיה, מאן דלא דקפיד - לא קפדי בהדיה, והשלך לענין זה, והבן. 

 עוד היה מקום להאריך בביאור סוגיה זו, אולם אכ"מ.