הגמרא במסכת פסחים, עד, א-ב, קבעה שאם טפלו בשר עוף בקמח (=בצק), אם הוא סולת, וצלו אותו - כשר, גם אם האדים, כי נורא מישאב שאיב.

אם טפל ובקמח לבן דק אם אחרי הצלייה, הקמח נשאר לבן, כשר, ובשאר קמחים, אם האדים אסור, ואם לא האדים כשר. וכן נפסקה ההלכה בדברי רבנו, מאכ"א, ו, יט.

לאור הנ"ל, יש לומר, לספרדים ולאשכנזים, שאינם מקפידים על חליטה, מאחר והעראיס, הם עם בשר מוכשר, בלי חליטה, די להם, והוא כשר, והעראיס כשרים להם.

אולם לנו, יהודי תימן שמקפידים על החליטה, יש לבדוק את הפיתה, אם יש בה אדמומית, ובנסיבות שעשינו, בפת פיתה ספוגית, וגם בסאלוף, יש אדמומית. ועל כל פנים, קשה למצוא קמח לבן, כי הפיתה נחרכת ע"יה אש.

כנראה בימי התלמוד, תלו בתנור את העוף הצלוי, כאשר טיפלוהו בבצק, כמו קרבן פסח, כשהוא באויר, ולמטה בקרקעית התנור יש אש, ואז ניתן לראות את הדם זב דרך הבצק וגם לראות אם יש אדמומית בבצק או לא. לא כן בעראיס שבימינו, שאוןפ הכנתו שונה, והפיתה היא במגע ישיר עם האש ונחרכת.

תיאור הניסוי לפרטיו יתפרסם באתר נצח ישראל.