גם כלי מתכות וכלי זכוכית הבלועים איסור, גיעולי גויים כבדוגמא של הרמב"ם שציינתה מפי"ז ממאכלות אסורות, אלא שתלוי מהי דרך שימושן. אם בצונן – מדיחן, ואם בחמין הכשרן בהתאם לשימושן בחמין אם כלי ראשון - הגעלה בכ"ר, ואם עירוי - עירוי, ואם כלי שני - בכ"ש. כי הכלל שאין חולק עליו כתשמישו כך הכשרו וכבולעו כך פולטו. ואין מקום לדיוקך שהרמב"ם רק החמיר בקדרה שלחרס כפי שפתח את ההלכה, וכפי שהמשיך ה"ב: לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין כגון: קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר וכו'. ע"כ כי רק פה מדובר בקערות שלחרס וקדרות שלחרס שאין להם הכשר לעולם. אבל בהלכה הבאה מפורש בסוגי כלים אחרים ולא מחרסים: הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוי מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר - מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון: כוסות וצלוחיות וקיתוניות - מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון: יורות וקומקמוסין ומחממי חמין - מגעילן  ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון: שפודין ואסכלאות - מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין. ע"כ. מכללות דבריו אתה למד שכככלי מתכות וכלי זכוכית שכן נשתמש בהן והם בלועים איסור כגיעולי גויים, הרי הם צריכים הכשר בהגעלה, וכדוגמא לכך הביא: כוסות (זכוכית ולא חרס), צלוחיות (כנ"ל), וקתוניות (כמין כד ממתכת). וראה גם שיש ללבן שפודין ואסכלאות שהם ממתכות, נמצא שדיוקך לא במקום. ומה שמצינו בהכשרה בפסח, אדרבה מדברי הרמב"ם שם מוכח שיש הקלות בהכשרה שם כי התירא בלע, ראה במ"מ שם.    
ולענין הכשרת כלים שהשתמשו בהן בעירוי מכ"ר או מכ"ש, אך שכאן בפיז הרמב"ם התיחס רק לחמין על האש ולצונן, עדין לא ניתן להקל  ויש להכשירן כדרך שימושן, ומה שלא פרט כאן הרמב"ם במפורש כי גם במשנה ובתלמוד עבודה זרה לא התיחסו במפורש להכשרתן, אבל ראה לעיל פרק ט הלכה כג: קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים - אותן הדגים מותר לאכלן בכותח (מאכל חלבי). והקערה היא כלי שני אין אנו חוששים שהדגים יהיו בשרים, משום נ"ט בר נ"ט, ולכאורה למה לא התירו לחמם חלב וכיו"ב, אלא בע"כ שגם בקערה שהיא כ"ש בחמין אסרו.