במסכת אבות פרק רביעי משנה כ"ח כתוב: לידע ולהודיע ולהיוודע שהוא היוצר .....והוא הדיין.... שאין 
לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו. 
וכתב הרמב"ם בפירוש: אשר לא יקח שוחד הטובות. כגון שיעשה אדם 
אלף טובות ורעה אחת, אינו מנכה לו יתעלה אותה העבירה....אלא נתבע על זו, ומקבל שכר על אלו וכו'.
משמע מכאן שאין הקב"ה מוחל על שום עוון.
 
ואילו בהלכות תשובה פ"ג ה"י כתב הרמב"ם:
 בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, 
אלא משלישי ואילך.  אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכול.
ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון:  
לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד סופן.

ומכאן אולי משמע שהקב"ה, כן מוחל על העוונות, עד שמוחל על כל העוונות אם נמצאו 
.זכייותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון
והשאלה שלי לכבוד הרב האם יש סתירה בדברי הרמב"ם? האם הקב"ה סולח לעוונות או שלא סולח.