ראשית, יש לתקן שאין מדובר רק בידי הכהן שתהיינה מגולות אלא שכל פניו יהיו מגולות, כי זו הלכה תלמודית, שרבנו פסקה להלכה, שנשיאת כפיים צריכה להיות פנים כנגד פנים.
הנה לשון רבנו שהעתיקה מן התלמוד, תפילה וברכת כהנים, יד, יא: אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקודש, שנאמר, 
כה תברכו את בני ישראל, 
כך למדו שומעי שמועה ממשה רבנו, 
כה תברכו – בעמידה, 
כה תברכו – בנשיאת כפיים, 
כה תברכו – בלשון המקודש, 
כה תברכו – פנים כנגד פנים, 
כה תברכו – בקול רם, 
כה תברכו – בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו. ומקורו מסכת סוטה, לח, א.
כלומר, חובה על הכהנים לגלות פניהם כשם מברכים את הציבור ולכן כהנים שיש להם מומים בידיהם או בפניהם או ברגליהם, כגון שהיו אצבעותיהם עקומות או עקושות, או שהיו ידיו בהקניות, לא ישאו את כפיהם, לפי שהעם מסתכלין בהם, שם, טו, ב.
אלא שבמהלך הזמן נהגו הכהנים לכסות את פניהם ולכן, מרן הר"י קארו בפירושו כס"מ, על הרמב"ם, שם, התעורר לו ספק, אם גם כשנוהגים הכהנים לכסות את פניהם, מומיהם פוסלים אותם מלשאת את כפיהם, ומארי שם, אות ז, דחה דבריו, שחז"ל לא חילקו בדבר, שהרי חז"ל יכלו להכשיר כהנים עם מומין שישאו כפיהם ע"י שהיו מורים להם לכסות את פניהם ואת ידיהם, וחז"ל לא עשו כן.
ובאמת שזו דעתו של הר"י יעבץ בסידורו "שערי שמים", וזו דעתו של מהרי"ץ בסידורו "עץ חיים", וזה היה המנהג הקדמון בתימן, כעדותו של הרב לוי נגאר  כפי שהביא דבריו הרב שמעון צאלח בסידורו "עץ חיים", ח"א, ע"ג, ירושלים תשל"א, וטרם נעיין בשו"ע נציין את דברי רבנו, שם, יד, ז, שכתב "ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין, כדי שלא יסיח דעתו, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה, ומכוונין פניהם כנגד פני הכהנים, לשמוע הברכה, ומכוונין פניהן כנגד פני הכהנים, ואינם מביטין בפניהם" ובאות טז, כתב מארי שכל ההלכה הזו, היא מכח ההלכה התלמודית, שברכת כהנים צריכה להיות פנים כנגד פנים, ולכן יש חשש שאם העם יסתכלו בפני הכהנים, בעת הברכה, יגרמו להם להסחת דעת, וכן כתב רבנו, שם, הלכה ג, "עד שישלים שליח ציבור ההודיה (=ברכת מודים) מחזירין (=הכהנים) פניהן כלפי העם, ופושטין אצבעותיהן, ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהן, ומתחילין יברכך וכו'".
וכתב מארי שם אות ה', שמקור הלכה זו הוא התלמוד, סוטה, לח, א, כה תברכו, "פנים כנגד פנים".
ועתה לשו"ע, או"ח, קכח, כג, כתב, כדין התלמודי, "ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, לא יסתכלו בהם".
אך הרמ"א הגיה שם וכתב, "על כך נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית, ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם".
והר"ד משרקי בשתילי זיתים לא מחק הגהה זו, משמע שהיו בתימן שהושפעו מהמנהג האשכנזי.
שהרי גם מרן, שהביא את הדין התלמודי, גם הוא בסעיף לא כתב, "אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו, כמה מומין ישא את כפיו, והרמ"א הוסיף שם ודוק אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ, לא מהני הטלית".
אבל כך דרכם של מנהגים שהם מתפשטים ומתרחקים מן הדרך התלמודית, צא וראה, שהמשנה ברורה תמה, ובצדק, על המנהג שגם הציבור שלפני הכהנים מכסה פניו, וכנראה כדי שלא יראו את הכהנים בעת הברכה, שלא יכהו עיניהם, כלשון חז"ל באגדה במסכת חגיגה.
אבל אם בלאו הכי הכהנים כבר כיסו פניהם, מה עוד צריכין הציבור לכסות פניהם שלהם, תמה המ"ב, ובצדק. אתה הראית לדעת שמנהגנו הקדום הוא תואם את הדין התלמודי לעומת המנהגים שהתחדשו ומתחדשים חדשים לבקרים, שאינם תואמים את הדין התלמודי כלל ועיקר.
וכאן המקום לציין שפוסק גדול מחכמי אשכנז היעב"ץ שהזכרתיו לעיל, בספרו "מור וקציעה" דף קנח ע"א, תמה על כך שהכהנים מכסים פניהם בעת הברכה, כי אין הדבר מתאים שהמברך מאן דהוא מכסה את פניו. נהפוך הוא, צריך הוא לברכו בהארת פניו.