סיכם: ערן חבשוש

‏יום שישי י' חשון תשפ"ג

כתב רבינו בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ד':
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחְרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין, שֶׁנֶּאֱמָר "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ,יז); וְכָל שֶׁבָּא לְיָדוֹ אֶחָד מֵהֶן, וְלֹא הֲרָגוֹ--הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה" (דברים כ,טז).  וּכְבָר אָבְדוּ, וְאָבַד זִכְרָם.

רבינו מונה את מצוות כיבוש הארץ ולא מונה את מצוות הישיבה בארץ. עם ישראל לא הגיע לארץ ישראל כמדינת מקלט, אלא כארץ קודש שבא הוא יגיע לייעודו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולכן אנו מצווים לסלק או להשמיד כל עבודה זרה או עובדי עבודה זרה מארץ ישראל. זוהי המצווה המיוחדת ביחס לארץ ישראל. ואילו מצוות הישיבה בארץ היא התכלית של סילוק עבודה זרה מארץ ישראל.
כמו כן, אנו מצווים לשמור על קדושתה באופן שגוי כיחיד רשאי לשבת בארץ ישראל רק אם קיבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח.
כלומר, כדי להדגיש את המצווה של שמירה וטיהור ארץ הקודש מעבודה זרה, הן עובדיה והן אביזריה, רבינו מנה כמצווה את כיבוש הארץ ולא ישיבתה כדי למנוע מתובנה שעצם הישיבה בארץ חשובה מבלי להתייחס למצב הרוחני בארץ, ואין הדבר כך, אלא עלינו לשמור על קדושתה כדי שעם ישראל יגיע לייעודו כממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ ישראל.

כתב רבינו בהמשך הפרק:
ז  וּמֻתָּר לִשְׁכֹּן בְּכָל הָעוֹלָם, חוּץ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם:  מִן הַיָּם הַגָּדוֹל הַמַּעְרָבִי אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, כְּנֶגֶד אֶרֶץ כּוּשׁ וּכְנֶגֶד הַמִּדְבָּר--הַכֹּל אָסוּר לְהִתְיַשַּׁב בָּהּ.
ח  וּבִשְׁלוֹשָׁה מְקוֹמוֹת, הִזְהִירָה תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָשׁוּב לְמִצְרַיִם--"לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד" (דברים יז,טז), "לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (דברים כח,סח), "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם" (שמות יד,יג).  וַאֲלֶכְסַנְדַּרְיָה בִּכְלַל הָאִסּוּר.
ט  [ח] מֻתָּר לַחְזֹר לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לִסְחוֹרָה וְלִפְרַקְמַטְיָה, וְלִכְבֹּשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת; וְאֵין אָסוּר אֵלָא לְהִשְׁתַּקַּע שָׁם.  וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה--שֶׁבְּעֵת הַכְּנִיסָה, מֻתָּר הוּא; וְאִם יְחַשַּׁב לֵישֵׁב וּלְהִשְׁתַּקַּע, אֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.
י  וְיֵרָאֶה לִי שְׁאִם כָּבַשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִצְרַיִם עַל פִּי בֵּית דִּין, שְׁהִיא מֻתֶּרֶת; וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֵלָא לָשׁוּב לָהּ יְחִידִים, אוֹ לִשְׁכֹּן בָּהּ וְהִיא בְּיַד גּוֹיִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מְקֻלְקָלִין יוֹתֵר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁנֶּאֱמָר "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם . . ." (ויקרא יח,ג).

מדברי רבינו עולה שהתורה אסרה לגור במצרים בגלל מעשיה המקולקלים ואם מלך ישראל כבשה על פי בית דין מותר לגור בה. גם בימינו יש איסור לגור במצרים, על אף שאינן היום עובדי עבודה זרה. 
אולם נשאלת השאלה כיצד השתקעו שם יהודים. כמו כן, נשאלת השאלה כיצד רבינו גר במצרים.

כתב הרדב"ז:
כאשר כתבתי. וא"ת תקשי לרבנו שהרי נשתקע במצרים. וי"ל דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה. וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלם. עכ"ל הרדב"ז.

וכתב מארי על דבריו:
ואין דבריו נכונים ביחס לרבנו, כי רבנו מלכתחלה לא היה רופא למלך, אלא כל ירידתו למצרים היתה מצוה גדולה ולא עברה חלילה. ופרנסתו היתה מצויה כיון שאחיו דוד היה סוחר באבנים יקרות, ורק לאחר שטבע אחיו בים שהיה מקור פרנסת המשפחה ואבד כל רכוש המשפחה, פנה רבנו אל הרפואה, ורק אז נעשה רופא כללי, ומאוחר יותר כאשר נתפרסם נעשה רופא המלך צאלח אלדין. וכל עיקר ירידתו למצרים למצות הצלת היהדות והצלת קהלות ישראל מכפירה ושמד, וכפי שהגדירם רבנו בהלכות ממרים.

כלומר, מארי מסביר שרבינו הגיע קודם לארץ ישראל וראה שעקב מצבה הירוד לא ניתן לגור בה ובנוסף היה גם צורך להציל את הקהילה כנגד הקראים, ראה צורך לגור במצרים. לגבי חכמים אחרים שגרו בה, היה זה משום הכרח וכשניתן היה לגור בארץ ישראל הם עברו לגור בארץ כפי שהרדב"ז שגר במצרים עבור לגור בישראל כשהשתפרו תנאי המחיה שם.

וכתב רבינו בהלכה י"א:
יא  [ט] אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם--אֵלָא לִלְמֹד תּוֹרָה, אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, אוֹ לְהַצִּיל מִיַּד הַגּוֹיִים, וְיַחְזֹר לָאָרֶץ; וְכֵן יוֹצֶא הוּא לִסְחוֹרָה.  אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָסוּר--אֵלָא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שׁוֹוֶה דֵּינָר חִטִּין בִּשְׁנֵי דֵּינָרִין.

מדברי רבינו עולה לכאורה שגם יציאה זמנית מותרת רק למטרות שהוא מנה. אבל בהמשך ההלכה רבינו אוסר רק לשכון בחו"ל ויוצא מכך שיציאה זמנית מותרת. וכך דעת הרב, שיציאה זמנית מותרת.

אולם לדעת מארי יש איסור לצאת אפילו יציאה זמנית שלא למטרות שרבינו כתב:
למרבה הצער עברה חמורה זו של יציאה לחו"ל נעשת קלה בעיני רבים, אפלו משלומי אמוני, אין לדבר על אותם המשומדים המופרים שכל העברות גם החמורות דומות עליהם כמישור אלא, וכבר היה, שבית הדין חייב את הבעל הוצאות טיול לאשתו לחו"ל אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

לכן הלכה מעשה יש להחמיר שלא לצאת לחו"ל אפילו לטיול ואפילו שיש לו כרטיס חזור, אלא אם יש נסיבות מיוחדות שאז ניתן לסמוך על המקילים.
לכאורה יש סתירה בדברי רבינו, שבהלכה ז' כתב רבינו שמותר לשכון בחו"ל, ואילו בהלכה י"א כתב רבינו שאסור לשכון בחו"ל. ניתן להסביר את הסתירה שבהלכה ז' מדובר על מי שנולד בחו"ל, שאמנם מותר לו להמשיך לגור. אך הוא מבטל את הייעוד של ישיבה בארץ ישראל, ארץ הקודש, בעוד שבהלכה י"א מדובר על מי שגר בארץ ישראל, שאסור לו לצאת ממנה ולשכון בחו"ל אלא אם יש רעב.
הסבר נוסף הוא, שהלכה ז' כתב רבינו שמותר לשכון בחו"ל, רק בתנאים שפורטו בהלכה י"א. בעוד שבמצרים אסור לשכון, גם בתנאים שפורטו בהלכה י"א.

כתב רבינו בהמשך הפרק:
יג  [י] גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ, וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ; וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ"
כוונת רבינו שחכמים רצו להקרין בפני תלמידיהם את חשיבותה של הארץ ולכן נהגו כך.
יד  [יא] אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֲווֹנוֹתָיו מְחוּלִין--שֶׁנֶּאֱמָר "וּבַל-יֹאמַר שָׁכֵן, חָלִיתִי; הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ, נְשֻׂא עָוֺן" (ישעיהו לג,כד).  אַפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.  וְכָל הַקָּבוּר בָּהּ, נִתְכַּפַּר לוֹ, וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שְׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמָר "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב,מג).  וּבְפֻרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר "עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת" (עמוס ז,יז).  וְאֵינוּ דּוֹמֶה קוֹלְטַתּוּ מֵחַיִּים, לְמִי שֶׁקּוֹלְטַתּוּ לְאַחַר מִיתָה.  וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִין אֶת מֵתֵיהֶן לְשָׁם; צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקוֹב אָבִינוּ, וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק.

כוונת רבינו שמי שגר בארץ, אפילו הוא אינו שומר מצוות, עוונותיו נמחלין. כי עצם התובנה שלו בדבר חשיבותה של הישיבה בארץ, מהווה זכות גדולה לו, וזוהי כוונת רבינו באומרו שעוונותיו מחולין.

וכתב רבינו בהלכה ט"ו:
טו  [יב] לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים; וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל:  שֶׁכָּל הַיּוֹצֶא לְחוּצָה לָאָרֶץ--כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א כו,יט).  וּבְפֻרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר "וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" (יחזקאל יג,ט).

מדברי רבינו עולה שעדיף לגור בארץ ישראל אפילו בין גויים בגלל התובנה של חשיבות המגורים בארץ, מאשר לגור בחו"ל ואפילו בעיר, שרובה ישראלים, כי עצם המגורים בחו"ל הוא מתכון להתבוללות ולאובדן הדת.
לגבי אילת, אמנם הלכתית אין בה את קדושת ארץ ישראל, לעניין מצוות התלויות בארץ, אבל בגלל שהיא נכבשה ע"י צה"ל בשם העם היושב בציון והינה בחזקתנו, והיא לדעות מסוימות בגבולות ארץ ישראל המובטחת לנו בברית בין הבתרים, לכן כלפיה הדין של איסור לצאת מהארץ אליה, כאילו היא חו"ל, ואין עליה דין האוסר לשכון בחו"ל.
 
שאלות:
א  האם רשאי יהודי לגור בעיר מעורבת כמו לוד,  רמלה, נוף הגליל (נצרת עילית)  וכדומה, או שיתרחק מזה ויקנה רק בעיר או בשכונה יהודית?
ב יהודי שגר בבית משותף בעיר מעורבת,  הגיע ערבי וקנה דירה באותו בניין. האם צריך היהודי לעזוב את הבניין ולמכור את דירתו, או שאסור לעזוב את הבניין?
ג האם מותר לכתחילה לקנות דירה ולגור בה, בבניין שגרים שם ערבים?
ד האם מותר להשכיר דירה לערבים בבניין משותף שכולו יהודים?
ה  ערבי שקנה דירה בבניין של יהודים, האם צריך להציק לו או להחרים אותו, כדי שיעבור למקום אחר?
תשובות:
א בוודאי ומצווה יש בדבר, אך אין חובה.
ב צריך בחכמה למנוע שדייר כזה ידור שם, אך אם דר, ככל שיש חשש לנזקים קיומיים או רוחניים ממנו וממשפחתו, יש לעבור דירה.
ג לא, אלא אם כן יש מדיניות מגבה, שדוחקים אותם משם, וזאת כדי להבטיח שלא יהיו נזקים קיומיים ורוחניים מהם.
ד לא.
ה יש לנקוט בחכמה, בזהירות ובשום שכל, שלא תהיה מציאות כזו.