ייצור הויסקי
משרים את השעורים למשך כמה ימים ולאחר ההשריה שוטחים את הגרעינים הלחים עד לנביטתם. במהלך ההנבטה גרעיני השעורה מצמיחים שורשים קטנים ומייצרים אנזימים (חומרים המזרזים תהליכים כימיים ביצורים חיים). לאחר השלמת ההשריה, נקראים גרעינים אלו "לתת".
התססה
גרעיני הלתת נטחנים, מערבבים אותם במים ומרתיחים את הנוזל שנוצר בדוד נחושת בחום רב.
זיקוק
כתוצאה מההרתחה מתאדה האלכוהול ואידי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים, ושבים להיות נוזל שנפחו קטן, אך אחוז האלכוהול שבו גבוה במיוחד.
התיישנות
לאחר הזיקוק שוהה הנוזל בחביות עץ דולון (על פי רוב) לפרק זמן ארוך, העשוי להתמשך יותר מעשר שנים.

לאור כל הנ"ל הויסקי הוא חמץ גמור, וחמץ גמור דינו מדרבנן ביעור פיסי או הפקר מוחלט.
והנה לגבי ביעור פירות שביעית, אע"פ שלפי עיקר הדין, שמיטה ויובל, ז, ג, "ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים או מאבד בכל דבר שמאבד".
בכל זאת מצאנו הלכה ז, ו, הכובש שלושה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית ואם התחיל בה (=כלומר התחיל להשתמש מאותה חבית) הרי הכל כמבוער.
סוג ביעור כזה לא יועיל בחמץ, רוצה לומר, שאם יש חבית שיש בה סוגים שונים של מאכל וביניהם, חמץ, והתחילו להשתמש באותה חבית, ויש בתוכה חמץ, עדיין יש איסור בל  ייראה ובל יימצא, ואין לו דין  מבוער, אלא יש לבער החמץ שבתוך אותה חבית ביעור פיסי מוחלט.
אשר לאידוי – הגר"י קאפח סבר שהוא גדר של ביעור לעניין שביעית, ולכן לדעתו, הערק שמפירות שביעית אינו צריך ביעור, אבל אי אפשר לומר כן לעניין ביעור חמץ, שאם אידה את החמץ וחזר וקיבל משקה, שאותו משקה כבר אינו חמץ, אלא הוא חמץ ששינה פניו ומאכל אדם.

הבהרה:

נכון, שבעבר הייתי בדעה שמותר לגנוז ויסקי, בגלל שינוי צורתו משעורים לנוזל מכוח אידוי, 
אבל אני חוזר בי מסיבה פשוטה, כיוון שהויסקי היה חמץ במצב של שעורים לתותים, ושהם ראויים למאכל אדם, וגם כששינה את צורתו לנוזל מכוח אידוי, גם כן ראוי למאכל אדם, אז מאחר והוא ראוי למאכל אדם בכל מצב, וכולנו יודעים שגופו היה חמץ, מי הפקיע את החמץ שבו רק בגלל שינוי צורתו? לכן לדעתי, אסור לקיימו, ודיברתי עם הרב מחפוד בעניין זה, והוא הסכים עמי שאסור לקיימו.