1 הזמנים שאין אומרים תחנון (נפילת פנים) הם יסודם במנהג, ככל שהוא פשוט בישראל, רבנו ציין מנחה של ע"ש, ולא חילק בין מנחה גדולה למנחה קטנה, ומשמע לאפוקי משחרית, השווה שו"ת הריב"ד, ח"ב, סי' נז, בסוף ההערות של הר"א חממי, עמ' רמב, והתחנון תלוי לא רק זמנים אלא בתפילות, וכאמור בתפילת מנחה של ע"ש לא נהגו לומר תחנון. אמנם אבותינו לא נהגו להתפלל מנחה גדולה, גם לא בע"ש, אבל אנו נסמכים לפי מנהג שפשט בכל ישראל, כלשון רבינו.

2 גם בברכות ק"ש צריך כל אחד לומר את הברכות, ולא להסתפק בשמיעה מש"ץ, עיין הל' תפילה, ט, א, הערה ז, וכן שו"ת הריב"ד, ח"ג, סימנים קעז, קעח, קעט, אלא שבברכות ק"ש, כתב רבנו, שם, והן עונין אחריו אמן, וברור שאין נכון לענות אמן, אם יאמר עם הש"ץ מילה מלה, כי אז הוא נחשב כעונה אמן אחר ברכות עצמו, אלא מקדים שלוש תיבות לפני סיום כל ברכה, מה שאין כן בתפילת שמונה עשרה, לפי עיקר הדין מתפללים לחש וחזרה, ובמקרה זה אין בעיה לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, אך משתיקן רבנו תפילה אחת, הש"ץ מתפלל בקול והמתפללים בלחש, ומאחר והתפילה צריכה להיות תפילת ציבור, הרי שהמתפללים צריכים להתפלל עם הש"ץ, מילה מילה, ולא להקדימו כלל, ולכן לא עונים אמן. זו שיטת מארי, שלא התיר אפילו לקטנים לענות אמן, בניגוד לסבו, שהתיר לקטנים לענות אמן, עיין שו"ת הריב"ד, ח"ג, קפ, ובהערה 3.

וה' יצילנו משגיאות.