לכבוד הרב
מהגמרא במגלה (כב ע"ב) משמע שההבדל בין נפילת אפים ובין השתחויה הוא שבנפילת אפים אין פישוט ידים ורגלים, ובהשתחויה יש פישוט ידים ורגלים.

1. הרמב"ם פסק בהלכות עבודה זרה (פרק ו) שאין להשתחוות על אבנים המפוצלות לה' אלא בבית המקדש, וכל המשתחוה אף בלא פישוט ידים ורגלים מכין אותו מכת מרדות. אמנם מהגמרא במגלה משמע שאדם חשוב לא יפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע והרמב"ם פסק כן בהלכות תפלה וברכ"כ (סוף פרק ה), אם כן משמע שאיסור נפילת אפים הוא לא משום איסור תורה אלא משום יוהרה או טעם אחר שמדמה בנפשו שהוא צדיק כיהושע או שגנאי הוא שלא ייענה כהושע (לפי מחלוקת הראשונים בהסבר הסוגיה שם והירושלמי ואין כאן המקום לזה). למרות שהבית יוסף הפנה מקורו של הרמב"ם לאסור נפילת אפים מדרבנן כהתוספות (כמו שהבינו הם את הסוגיה במגלה). השאלה היא אם כן, לדעת הרמב"ם האם מותר ליפול אפים לשאר אדם או שלא? או שיש בכלל הבדל בין נפילת אפים ובין השתחויה שלא בפישוט ידים ורגלים?

2. הרמב"ם כותב בהלכות תפלה וברכ"כ (פרק ט) שאחר התפלה ישב ויפל על פניו ויטה מעט הוא וכל הצבור. נראה מלשון הרמב"ם ומהמציאות שהיו חיים אז שלא היו כיסאות בבית הכנסת, שהכוונה שלו שישבים על הרצפה וכובשים פניהם בקרקע ולכן היו מטים על צידם (וקשור זה לשאלה הקודמת ששאלתי למה כולם היו צריכים להטות עצמם מעט ולא רק אדם חשוב), שאלתי היא שכיון שיושבים על כסאות לכאורה אף אחד מאיתנו לא נופל אפים. שהרי נפילת אפים היא כיבוש פנים בקרקע וכמו שמביאה הגמרא ראיה מבת שבע שכתוב ותקד בת שבע אפים ארץ, אם כן מה על מה אנו נסמכים במה שאנו עושים היום שאנו יושבים על כסאות ונשענים על יד שמאל או על השולחן בהטיה על צד שמאל? רציתי אולי לומר כמו שכתב הב"י (סימן קלא) בשם רב נטרונאי גאון שתיקון נפילת אפים היא לתלות פניו למעלה מן הקרקע. הרב בעזרת ה' יורה לי את דרך האמת בענין.