לק"י כ"ט איר תשפ"ד
כבוד הרה"ג רצון ערוסי הי"ו
כנהר שלום

שאלה א') בימינו שניתן למדוד החום, האם לפי רבנו יש להתיחס לחום של 38 בלבד כמכה של חלל אף בהעדרת צימור? כלומר שלא צויין הצימור אלא לסימן מדיד לְחוֹם, ואלו בימינו מספיק למדוד קרוב ל-38 בשביל להדליק לנו נורות שמה שהוא לא בסדר במערכת. (וכל זה דלא כהשו"ע שמצריך "קדחת חם ביותר".)

שאלה ב') האם הצימור ("החום שמצמר", ובלשון התלמוד "אִישַׁתָא צַמִּירְתָא") יתפרש ע"י רבנו לקולא (באשר לחלול שבת) כך שאף אם מדובר באדם שלא מוכר כמסוכן מאבחנות רפואיות קודמות אלא שמרגיש קר יש רעד ונדמה לו שיש לו חום למרות שלא נמדד מעל 37.5, הרי שמחללין עליו את השבת, הואיל ועוד לא התברר לנו שאין החולה אמור להתדרדר למצב מסוכן. (כתבתי להתדרדר, ולא שהוא כבר במצב מסוכן, כי קשה להגיד שחום נמוך מסוכן לרוב בני אדם.)

(ציינתי מספרי-חום להדגמת העניין, אף שידענו שאין מדות החום שווים בכל בני אדם וכפי שציינו באתר https://normaltemperature.stanford.edu, https://www.medscape.com/viewarticle/996080, ואף שמירת שבת כהלכתה [תשל"ט] פרק לג סעיף א הע' ב.)

למטה עניני רקע לשאלות והנחות הנ"ל:

1) חום קל:
רציתי להבין שהואיל ולא היו בימיהם מדחום לכן הדגימו בצימור—כסימן של חום—וככל שמכירים בסימנים אחרים של חום, וקל וחומר אם נמדד שיש חום, הרי שהחום מוגדר כ-"תלוי" וכמכה של חלל עד שיתברר לנו להיפך, כי גם כאשר רוב בני אדם מסתדרים עם החום בכל זאת חששו לאחרית שמי ישורנה. ואם הדבר כן הוא כאשר אחד מני אלף בלבד יבוא לסכנה מחום נמוך (כתבתי האלף להדגמה ולחידוד ולא על פי שום מחקר), הרי שרבנו מחמיר מאד בסכנת נפשות להחשיב חום קל (לכאורה, כי יש ובהמשך עולה מעלה מעלה) כמכה של חלל.

2) ציון מארי:
שם בפ"ב הל' ה אות טו ציינו המ"מ ומרהמ"ח לע"ז דף כח ע"א: "וְהַאיֵ אִישַׁתָא צַמִּירְתָא כְּמַכָּה שַׁלַּ חְלָל דַּמיָ' וּמחַלְּלִין עָלַיהָ אַת הַשַּׁבָּת." ובדברי מרהמ"ח שציין מקור דברי רבנו בע"ז אישתא צמירתא, ציין מארי בדבריו בסוגריים בתוך דבריו "שם אישתא צמירתא [וראה גם נדרים מא א]." וציון מארי תמוה לכאורה כי בסוף העמוד שם לא נזכר מלת "צמירתא" אלא רק "הַאיֵ אִישַׁתָא אִי לָאו דְּפַרווַנקָא דְּמַלאְכָא דְּמוֹתָא" וכו' (ובמקום הא דנדרים, מארי היה יכול לציין לשבת סז א "לְאִשַׁתָא צַמִּירְתָא" או לפסחים כה ב "הַאיֵ אִישַׁתָא צַמִּירְתָא נַמֵּי כְּשָׁעַת הַסַּכָּנָה דַּמיָא", ומה הוסיף לנו לציין לנדרים דוקא). לכן עלה בדעתי שאולי בציינו לנדרים רצה מארי לרמוז שגם חום קל דינו לפי רבנו כמכה של חלל (עד שיתברר לנו שאין סכנה באותו חום לאור רקע המחלה שתאובחן ורקע הבריאותי של האדם הנחלה).

3) השפעת השו"ע:
אמנם התלבטו הפוסקים (כגון אגרות משה, או"ח ח"א, סימן קכט) בהערכת הדברים על פי מעלות החום. אולם, שמתי לב שהליבוט שלהם מתבסס על ניסוח השו"ע א"ח סימן שכח סעיף ז שכתב "ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור." ושכבר בביאור הגר"א ציין שתחלת דברי השו"ע "קדחת חם ביותר" הם כפירוש רש"י, ושהחלק האחרון בדבריו הוא כפירושי הרמב"ם (פ"ב שבת הל' ה) ורבנו ירוחם (נתיב יב ח"ט דף עח ע"א שכתב שם "ואישתא צמירתא כמכה של חלל היא ומחללין פי' קדחת עם קרירות מלשון תסמר שערת בשרי").
נמצא איפה דלא כמשנה ברורה סימן שכח סעיף ז ס"ק כ שכתב שסימור אינו "קדחת המצוי שבא מתחלה הקרירות ואח"כ החמימות אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה [אחרונים]".
ואולי כן כרבנו תנחום הירושלמי במלונו (מהד' הדסה שי [תשס"ה], סוף ערך צמר [בראש עמ' 509] פירש ר"ת הירושלמי החום שמסמר הבשר "החום שהגוף נתקף ממנו צמרמורת. מובנו החום שאחריו בא קור וצמרמורת או קדחת") אלא שאין לנו תרגום מארי לספר זה אלמרשד אלכאפי.

4) פירוש אישתא צמירתא:
נראה שלא יתקבל על רבנו תרגום השוטנשטיין שתרגמו שם בע"ז (כח א) והאי אישתא צמירתא – "חולי זה של חום קודח (קדחת)". אלא כמו שכת"ר בהלכה החום שמצמר, דהיינו כלשון הכתוב תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי (איוב ד טו), סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי (תהלים קיט קכ). וכמובן עדיין נשאר לקבל או לדחות מה שהצעתי לעיל בפירוש ענין הצימור.

5) המלה קדחת שלא כתבה רבנו:
והואיל ובחום עסקנן אציין שבהקשר אחר (פרק ב' שבת הל' ד) לא כתב רבנו שבעיניו קדחת כבדפוס אלא "שהיה בהן קדח" (ואין פירוש קדח – חום). ובענין שלנו (הל' ה) השתמש רבנו בלשון חום וכנראה שלא השתמש בלשון קדחת כי קדחת במקרא (ויקרא כו טז, דברים כח כב) תרגם רס"ג "חום תמידי." ואציין גם את פירוש ראב"ע שכתב "בכל יום" (ובאנציקלופדיה הלכתית רופאית, כרך ג 1992, ציין שהוא סוג של קדחת-הביצות).

בכ"ר
שמעיה אפל