בזאת הנני להודיע לשומעי לקחנו את ההלכה לאמתה בגדר דין שביתת בהמתו. שמאחר ורבנו, שבת, כ, א, ניסח את הדין כדלקמן: "אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך", שהוא בשמות, כג, יב, ולא הביא את הפסוק בשמות כ, ו, שבו נאמר: "ויום השביעי שבת לה' אלודיך לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך, ואמתך, ובהמתך", אלא כאמור, רבנו הביא את הפסוק משמות כג, יב, "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בו אמתך והגוי", שבגין זאת נטיתי לומר, שרבנו שם דגש על מנוחת הבהמה.
אם כן, שביתת בהמה בשבת אינה בהכרח כרוכה בהגדרת מלאכות בשבת, כפי שההלכה הגדירה אותן, אלא כל פעולה שפועל האדם בבהמתו, בשבת, שהיא בבחינת מניעת מנוחתה, היא עבירה על הציווי שהוא מצווה על שביתת בהמתו, ולכן מה שכתב רבנו, שבת, כ, א, אסור להוציא משא על הבהמה הוא לאו דוקא כדין ההוצאה מרשות לרשות, ופירושי זה היה חריגה מפירושו של מארי ז"ל, אחרי בקשת המחילה, למרות שחבריי לא הסכימו עמי.
אך עכשיו הדרי בי, וזאת לאחר שעיינתי בסה"מ לרבנו, בהגדות מצוות השבתון שאנו מצווים בו בשבת, מצוות עשה קנד, ושם כתב רבנו, "שנצטוינו לשבות בשבת... ובאר לנו יתעלה שהשביתה הזאת מן המלאכות היא חובה לנו ולבהמותינו ולעבדינו". הרי שרבנו כלל שביתת הבהמה בכלל שביתתנו אנו. והוסיף רבנו, שם וכתב: "שמצות עשה של תשבות היא ממלאכה גמורה, ושלא כדעת הרמב"ן... שכתב שנצטוינו מן התורה, להיות לנו מנוחה, אפילו מן הדברים שאינן מלאכה...". הרי שהמנוחה האמורה בתורה ביום שבת לנו ולבהמותינו היא באי עשיית מלאכה (ט"ל מלאכות שהיו במשכן), ולא בהשבתת פעילותנו ופעילות בהמותינו.
ולכן מארי אמת ותורתו אמת, ויש לעניין זה סייעתות מפרק כא. עיי"ש.
בברכת התורה ולומדיה