דילוג לתוכן העיקרי

משנה תורה לרמב״ם, ספר נזיקין: הלכות רוצח ושמירת הנפש.

כיצד מתיישבת חובת אהבת החוטא בפרק חלק עם המצווה לשנוא מי שאינו שב בתשובה?

מסוף הקדמה לפרק 'חלק' משמע רק כאשר יפקפק באחד מן היסודות  חובה לשנאו,
אך אם אינו מפקפק ביסודות חובה לאהבו אפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות...


ואילו במשנה תורה נפסק :
אָמְרוּ חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר--הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְשָׂנְאוֹ, 
עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיַחְזֹר מֵרִשְׁעוֹ (הִלְכּוֹת רוֹצֵחַ וּשְׁמִירַת נֶפֶשׁ פֵּרֶק יג)


כיצד ישוב הדברים בין המקורות ? 
 

כיצד מבינים את דין הצלת גוי בדברי הרמב״ם, ומה ההוראה למעשה בימינו?

בהל' ע"ז [י, א] פסק רמב"ם שדין אין מעלין ואין מורידים נאמר כלפי גוי עובד עבודה זרה. משמע שסתם גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין איסור להעלותו מהבור.
אבל בהל' רוצח [ד, יא] כתב רמב"ם על סתם גוי שאסור להצילו.
נראה להעדיף את הנוסח בהל' ע"ז - כי רמב"ם פתח שם באיסור כריתת ברית, שנאמר כלפי גויים עובדי ע"ז דוקא, ולא כלפי כל הגויים, והמשיך: לפיכך.. לא יעלנו [מטביעתו בנהר] - א"כ הדין מוסב דוקא על עוע"ז.
הרב רבינוביץ' ב'יד פשוטה' רצה ליישב ע"פ רמב"ם במאכלות אסורות [יא, ה] ש'כל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד ע"ז - אבל נראה לדחות דבריו, כי שם כוונת רמב"ם רק לדיני יין.

כיצד מגדיר הרמב״ם סיוע לדבר עבירה ביחס לאיסור ״לפני עיוור״?

שלום למו"ר שליט"א,
איך ליישב דברי רבנו בפיהמ"ש תרומות ו ג שכתב שהמסייע לדבר עברה לא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול אלא משום אל תשת ידך עם רשע ואילו בסה"מ לאוין רצט וכן בסוף הלכות רוצח ובעוד מקומות כתב רבנו שהמסייע לדבר עברה ואפילו חיזק ידי עוברי עברה ואפלו בדיבור בלבד עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכן לא מצינו בשום מקום שכתב רבנו איסור של אל תשת ידך עם רשע מלבד האיסור שיעיד עובר עברה?

Subscribe to הלכות רוצח ושמירת הנפש