הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס

הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס

החילוק העיקרי בדיני מוקצה הוא כדלהלן:

דבר שאינו כלי הינו מקצה ואסור בטלטול, ודבר שהוא כלי הותר באופן עקרוני בטלטול.

כלים עצמם נחלקים ל-3 חילוקים:

• כלי שמלאכתו להיתר – מותר בטלטול לצורך גופו, מקומו ולצורך עצמו.
• כלי שמלאכתו לאיסור – מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו.
• כלי מוקצה מחמת חסרון כיס, המוגדר ככלי שאדם מקפיד שלא להשתמש בו למלאכה אחרת – אסור בטלטול כלל.

מסכת שבת פרק י"ז משנה ד':

רבי יוסי אומר, כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה.  כל הכלים ניטלין לצורך, ושלא לצורך; רבי נחמיה אומר, אינן ניטלין אלא לצורך.

רבינו בפירוש המשנה מבאר שאין הלכה כרבי נחמיה.

השאלות בהם נדון:

1. האם כלי שמלאכתו להיתר שאדם מקפיד שלא להשתמש בו לשימוש אחר, נכלל בגדר של מוקצה מחמת חיסרון כיס?
2. האם כלי שמלאכתו להיתר המיועד לסחורה הינו בגדר של מוקצה?
3. האם דברי מאכל המיועדים לסחורה מותרים בטלטול בשבת?
4. מה כוונת רבי יוסי באומרו שניטלין שלא לצורך, האם הכוונה שהם ניטלין אפילו שלא לצורך כלל, או הכוונה שנטלין לצורך עצמן (שלא ייגנב או יינזק)?

רבינו בפרק כה מהלכות שבת הלכה ג' כתב:

כל כלי שמלאכתו להיתר--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו.  וכל כלי שמלאכתו לאיסור--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור

מורי מדיוק לשון רבינו, מבאר בפירושו להלכה שלדעת רבינו אין היתר גורף לטלטל כלי שמלאכתו להיתר אפילו למשחק בלבד, אלא רק צורך גופו, מקומו ולצורך עצמו (שלא ייגנב או יינזק וכדומה)

רבינו בפרק כה מהלכות שבת הלכה ט' כתב:

כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו--כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא ייפסדו--אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של טבחים, וחרב של אשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.

ולכאורה ניתן להבין את לשון רבינו ב-2 מובנים: לפי תחילת הלכה ניתן להבין שכל כלי שחס עליו שמא יפחתו דמיו, בין כלי שמלאכתו לאיסור ובין כלי שמלאכתו להיתר, נכלל בגדר של כלי שמוקצה מחמת חסרון כיס, אולם מצד שני הדוגמאות שרבינו הביא הם רק כלים שמלאכתן לאיסור.

פרק כו הלכה יב', כתב רבינו:

מנעל שעל גבי האימום, שומטין אותו בשבת.  מכבש של בעלי בתים--מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין--לא ייגע בו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.  וכן גיזי צמר--אין מטלטלין אותן, מפני שהוא מקפיד עליהן; לפיכך אם ייחדן לתשמיש, מותרין.  והשלחין--מותר לטלטלן, בין היו של בעל הבית או של אומן:  מפני שאינו מקפיד עליהם.

ולכאורה לא מובן מדוע גיזי צמר אסורים בטלטול? מסביר מורי שעד שלא החליט לגבי הייעוד שלהם הרי הוא מקפיד שלא להשתמש בהם ולכן הם מוגדרים כמוקצה מחמת חסרון כיס.

סיכום ההלכות לדעת רבינו:

1. מוקצה מחמת חסרון כיס נראה שלדעת רבינו הוא כולל כלים שמלאכתן לאיסור ואינו כול כלים שמלאכתן להיתר, למעט כלים שמלאכתן להיתר המיועדים לסחורה שגם הם נכללים בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס.
2. אולם כלי שמלאכתו להיתר שהינו יוקרתי (גביע כסף), לא יבוא היוקר שלו ויגרום לכך שיהיה אסור בטילטול ולכן גביע כסף יקר מותר לשימוש בשבת (במידה ואינו עומד לסחורה).
3. דבר שמיועד לסחורה, בין אם הוא כלי ובין אם אינו כלי, כיוון שאדם מקפיד עליו שלא ייפגע ולכן אינו משתמש בו כלל, כלי זה אסור בטלטול כלל מחמת היותו מוקצה מחמת חסרון כיס.
4. כלים שאדם טרם ייחד אותם לשימוש מסוים כמו גיזי צמר, אסורים בטלטול כל זמן שלא ייחד אותם.
5. לשיטת שמירת שבת כהלכתה, נפרצה ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס וגם כלים שמלאכתן להיתר נכללים, או דברים שמיועדים למסחר (כרטיסיות) לשיטתו בגדר זה.
6. כלי נוי כגון תמונות ושעונים, אינם נכללים בגדר של מוקצה מחמת חסרון כיס על אף שהם יקרים בגלל שאינם כלים שמלאכתן לאיסור.
7. גם מכונת כביסה אינה נכללת בגדר מוקצה מחמת חסרון כיס כי מעשים שבכל יום שמשתמשים בהם גם לשימושים אחרים (להניח עליהם דברים).
8. מאכל המיועד לסחורה – אינו מוקצה בשבת כי כל דברי המאכל אינם מוקצה בשבת (למעט פירות שמצויים בשלבי ייבוש).
9. כלי שמלאכתו להיתר מותר בטלטול רק לצורך גופו, מקומו ולצורך עצמו (שלא ייגנב או יינזק) אום אין היתר לטלטול גורף שלא למטרות שצוינו.