דיני ספקות בהלכה - א

דיני ספיקות בהלכה

בשיעור זה נדון בדין ספק שנתעורר בהלכה שמקורה בתורה וכן ספק שנוצר בהלכה שמקורה מדרבנן, כמו כן האם החיוב החמיר בשל תורה הוא מדאורייתא או מדבנן.

בגמרא עבודה זרה דף ז' עמוד א:

ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

התוספות בד"ה "הנשאל בחכם" שואלים מדוע לא ישאל עוד חכמים כדי שידונו זה עם זה? ועונים התוספות שהאיסור הוא דווקא אם לא אומר לחכם השני את מה שפסק החכם הראשון, אך אם מודיע לחכם השני מותר לשואלו. והתוספות מסייגים שגם החכם השני לא יתיר אלא אם החכם הראשון שאסר טעה בדבר משנה או בשיקול דעת. אולם אם החכם הראשון התיר, רשאי החכם השני לאסור.

השאלה היא האם רבי יהושע בן קרחה חלק על ת"ק בכל דבריו כלומר בכל מקרה דאורייתא לחומרא גם אם חכם אחד גדול מחבירו, או רק בסיפא כשאין אחד גדול מחבירו.

כתב רבינו בהלכות ממרים פרק א' הלכה ט-י:

משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל:  זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר.  [ה] שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר:  אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל.

משמע מדברי רבינו שר' יהושע בן קרחה חולק על ת"ק בכל דבריו. כמו כן משמע מדברי רבינו שגם לחכם עצמו, בעת שיודע שיש חכם אחר שחולק עליו צריך להחמיר בשל תורה.

כתב רבינו בהלכות טומאת מת פרק ט' הלכה י"ב:

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק--הרי הן של דבריהן; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית.  אבל כל הספקות--בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות--אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.