דין ברכה על קפה לבן ומיני שלקות
מה דין ברכה על קפה לבן בהתחשב שיש כאלה המעוניינים גם במים וגם בתערובת הפולים והזרעונים הנמצאים בתחתית.
קפה לבן עשוי מפולי קפה שטוחנים אותם טחינה קלה וקולים אותם קליה מועטת, ולאחר מכן מערים עליהם מים חמים ומוסיפים תבלינים שונים, ויש ומוסיפים גם שומשום, חיטה וכדומה.
כתב רבינו, בהלכות ברכות פרק ח' הלכה ד':
יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהִשָּׁלֵק שֶׁשְּׁלָקָן--מְבָרֵךְ עַל מֵי שְׁלָק שֶׁלָּהֶן, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה: וְהוּא, שֶׁשְּׁלָקָן לִשְׁתּוֹת מֵימֵיהֶן, שֶׁמֵּימֵי שְׁלָקוֹת כִּשְׁלָקוֹת, בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁתּוֹתָן. דְּבַשׁ תְּמָרִים, מְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה שֶׁהַכֹּל. אֲבָל תְּמָרִים שֶׁמִּעֲכָן בְּיָדוֹ, וְהוֹצִיא גַּרְעִנִּין שֶׁלָּהֶן, וַעֲשָׂיָן כְּמוֹ עִיסָה--מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וּלְבַסּוֹף, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ.
- במשקה תה אין ספק שברכתו "שהכל", כי עלי תה עצמם אינם נאכלים, ולכן ברכתם "שהכל".
- אולם מי שלקות שמבשלים בהם את הירקות במים באופן שתמצית הירקות במים, אזי ברכת המים היא "אדמה" בגלל שהשלקות ברכתם "אדמה". ולכן הקפה הלבן לכאורה דומה למי שלקות כי מבשלים בו גרעינים וזרעונים הנאכלים שברכתם "אדמה".
- כאשר נוזל משקה/דבש מהתמר, ברכתו "שהכל". כי דבש זה הוא כמו זיעה של הפרי, וכן כאשר אדם סוחט פרי, ברכת המיץ היא "שהכל" כי אין המשקה בשר הפרי אלא "זיעה" של הפרי (שם בהלכה ד': "דְּבַשׁ תְּמָרִים, מְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה שֶׁהַכֹּל").
- כאשר אדם מועך תמר, אפילו שצורתו אינה נכרת ברכתו "עץ", למעט קמח דגנים או קטניות שברכתו "שהכל" במקום שאין דרכו להיאכל כפי שהוא (שם בהלכה ד': "אֲבָל תְּמָרִים שֶׁמִּעֲכָן בְּיָדוֹ, וְהוֹצִיא גַּרְעִנִּין שֶׁלָּהֶן, וַעֲשָׂיָן כְּמוֹ עִיסָה--מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וּלְבַסּוֹף, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ").
- גם אם ריסקנו את התמר עד שנהיה עיסה נוזלית, עדיין ברכתו "עץ" (ולכן גם טחינה הגולמית, אם היא עשויה רק משומשום, ברכתה "אדמה").
- לעומת זאת, בענבים וזיתים, נקבע בהלכה שברכת הנוזלים שלהם , אינה "שהכל" (אלא מיץ ענבים או יין – בורא פרי הגפן ושמן זית – בורא פרי העץ), בגלל חשיבותם של משקים שלהם (שם בהלכה א': "חוּץ מִן הָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים--שֶׁעַל הַיַּיִן--הוּא מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן; וּלְבַסּוֹף, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ. וְעַל הַשֶּׁמֶן--הוּא מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ").
- עתה נבוא לדון לגבי קפה לבן, האם המשקה קיבל את תמצית הפולים והזרעונים באופן שהזרעונים והפולים נשארו רק קרומיות (שלכאורה אין להם שם של אוכל), הברכה על המשקה היא "אדמה" (כמי שלקות), אבל אם המים קבלו רק טעם וצבע בעוצמה גבוהה באופן שהחליטה ראויה לאכילה בפני עצמה, אז ברכת המשקה היא "שהכל" (בהתאם לדין של "תה"). כל זאת, על אף שאין כאן בישול גמור אלא עירוי, כי כל גדר של בישול שמכשיר את המאכל כגון פסטור ועירוי, דינו כבישול.
- במציאות, לא ניתן לומר בקפה לבן שתמצית השלקות נמצאת במשקה. כי הרי השלקות נאכלים בפני עצמם, ולכן ברכת המשקה היא "שהכל".
- לגבי השומשום והזרעונים שבקפה, כתב רבינו בהלכה ג':
פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּים--אִם בִּשְּׁלָן אוֹ שְׁלָקָן--מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה, שֶׁהַכֹּל; וּלְבַסּוֹף, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וִירָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל שְׁלוּקִין כְּגוֹן כַּרּוּב וְלֶפֶת--אִם אֲכָלָן חַיִּים--מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה, שֶׁהַכֹּל. וּדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּים וּמְבֻשָּׁלִין--אֲכָלָן בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִין--מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה, בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶן: אִם הָיוּ פֵּרוֹת עֵץ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אֲדָמָה אוֹ יְרָקוֹת, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
- בהתאם, מאחר והשומשום והזרעונים נאכלים גם חיים וגם מבושלים, לכן בכל מקרה ברכתם נשארת כפי שהיא ("אדמה", "עץ").
- לגבי זרעונים וכדומה, הרי שאם אוכלם חי או קלוי או מבושל (כגון לסיס) ברכתם "אדמה", ואילו אם בשלם וכתשם, כגון דייסה, (שלא הגיע לידי נוזל) ברכתם |"מזונות". ולכן בקפה לבן מאחר ויש שם תערובת של תבלינים, פולי קפה וזרעונים, הולכים לפי העיקר ולכן ברכת התערובת "שהכל", אולם לגבי השומשום, מאחר והוא צף בפני עצמו, ברכתו "אדמה".
- ויש לשאול, מדוע משקה המופק מהפרי ברכתו "שהכל" ואילו מי שלקות שמעורבים במים, ברכתם "אדמה" (כברכת השלקות)? עונה הרא"ש:
כלומר, לדעת הרא"ש במיץ של פרי אין טעם הפרי, לכן ברכתו "שהכל".
- אולם מארי מבאר טעם אחר (מובא בהערה י'):
כלומר, לדעת מארי, דברי רבינו בהלכה חלים רק ב-3 התנאים הבאים: (1) בירקות שדרכם להיאכל מבושלים, (2) ושדרך בני אדם לשתות את המשקה (3) ומטרת הבישול הייתה כדי לשתות את המשקה ולא להכשיר את השלקות לאכילה. וכמו כן, מדובר על מקרה בו כבר לא נשאר טעם בירקות אלא כל התמצית עוברת למים והירקות נשארו רק קרומים חסרי טעם. ולכן, מרק ירקות ששותים את הנוזל ואוכלים את הירקות, ברכת המשקה נשארת "שהכל" וברכת הירקות היא "אדמה".
- ומכאן עולה שאלה, הרי גם בקפה לבן המטרה היא להעביר את תצמית הזרעונים והפולים למים ודרך בני אדם לשתות את המים, ואם כן לכאורה ברכת הקפה הלבן צריכה להיות "אדמה"?
- במסכת ברכות דף לח עמוד א' נאמר:
ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מ"ט? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר.
כלומר, נוזל שהופק מפרי, ברכתו יורדת ל"שהכל". ודין זה מבוסס על מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת תרומה האם משקה של פרי דינו כפרי או לא, שר' אליעזר סובר שמשקה של פרי כמו דבש תמרים דינו כפרי ולכן זר שאוכל דבש מתמרי תרומה בשוגג, חייב קרן וחומש כאוכל פרי עצמו, ואילו לפי ר' יהושע אין דין דבש תמרים כפרי ולכן פטור. והלכה כר' יהושע.
- בהמשך הסוגיה בדף לט' עמוד א' נאמר:
אמר רב פפא: פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא, ומיא דלפתא כלפתא, ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי. בעי רב פפא: מיא דשיבתא מאי? למתוקי טעמא עבדי או לעבורי זוהמא עבדי לה? ת"ש: השבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים. שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה, שמע מינה.
העולה מהגמרא, לגבי שֶבֶת (ירק) כשמבשלים אותו לתת טעם בקדירה ברכת המשקה היא "אדמה" ולאחר הבישול יצאה השבת מגדר של אוכל ואין בה דין תרומה וטומאת אוכלים.
וכן פסק רבינו בהלכות תרומה פרק טו הלכה יא.
ומהדוגמא שהביאה הגמרא מירק של השבת שבו ניטל טעמו בבישול, אנו מבינים שדין מי שלקות חל רק כאשר ניטל כל טעמם של הירקות והועבר למים, ומכאן המקור לדברי מארי.
- ומכאן, מאחר ואין במשקה את כל התמצית של הפולים והזרעונים כי הרי אין ספק שנשאר בהם טעמם המקורי (כי הרי אוכלים אותם בפני עצמם), הרי שברכת המשקה היא "שהכל" וברכת הפולים והזרעונים היא כברכתם ("אדמה" או "מזונות").