כיבוי אש בכיריים של גז ביום טוב
ישנם מספר אופנים לכיבוי אש בכיריים של גז ביום טוב:
- חימום מים בסיר או בפינג'ן באופן שהמים יגלשו ויכבו את האש (ולאחר מכן יש לסגור את הגז כמובן). תנאי להיתר זה הוא שימוש במים או בתבשיל שנתבשל כדי לא לעבור על איסור בישול שלא לצורך יום טוב.
- מי שיש לו בלוני גז פרטיים יכול לווסת את צינור הגז לבלון עם כמות מועטה באופן שהאש תיכבה מאליה בעת שיסתיים הגז. אולם פתרון זה מאד קשה ליישום באופן מעשי כי ברוב הבתים יש גז מרכזי וכמו כן קשה מאד לתכנן ולמדוד את כמות הגז שיש בבלון הגז.
- כיבוי באמצעות יצירת חיץ בין מנגנון הבטיחות בכיריים לבין האש:
להלן תיאור מנגנון הבטיחות (מתוך אתר צומת):
המדליק להבת גז לוחץ פנימה את הכפתור הקבוע בפאנל הכיריים, ומאפשר זרימת גז לראש המבער. פעולה זו היא בעצם פתיחה ידנית של שסתום קפיצי, באמצעות דחיפה שדוחף האדם. בציוד החדיש, התקני, מותקן חיישן חום דו-מתכתי ליד כל אחת מן הלהבות שבכיריים. לחיישן זה תכונה פיסיקאלית לייצר זרם חשמלי זעיר, הנוצר מחמת חימום שתי המתכות השונות זו מזו הקבועות בו. שתי מתכות שונות המתחממות יחדיו, יוצרות מתח חשמלי זעיר ביניהן. עצמת מתח זעירה זו, דיה כדי לייצר מגנט (אלקטרומגנט) המחזיק בכוחו המגנטי ('סולונואיד') את השסתום במצב 'פתוח', כנגד הקפיץ השואף לסוגרו בכל עת. הוי אומר: כל עוד הלהבה דולקת – החיישן מתחמם ומייצר מתח עצמי, המחזיק את שסתום הגז במצב פתוח. אם הלהבה כבתה, החיישן מתקרר, ולאחר כחמש שניות (!) הוא מפסיק לייצר חשמל, שהרי שוב איננו חם. בהעדר הכוח החשמלי הנצרך להחזקת השסתום פתוח, הוא נסגר בכוח הקפיץ, וזרימת הגז מופסקת.
הפיתרון המוצע הינו באופן ששמים כף שחוצצת בין אש הכיריים לבין המנגנון באופן שגורם לירידת הטמפרטורה במנגנון הבטיחות וזה גורם כעבור מספר שניות לכיבוי של האש לפי התיאור המובא לעיל.
השאלה שנשאלת היא האם פעולה זו מותר ביום טוב.
ראשית יש לדון האם פעולה זו מוגדרת כגרמא או מעשה בידים. ההבדל הוא בין מעשה ישיר לגרמא, שגרמא הוא כשאין ישירות בין העשייה לתוצאה, וכשאין ודאיות בתוצאה.
היתר גרמא נאמר בהלכות שבת פרק י"ב הלכה ד':
וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. אַפִלּוּ כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם--עוֹשִׂין מֵהֶן מְחִצָּה, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּים: שֶׁגְּרָם כִּבּוּי, מֻתָּר
הרמב"ם לא הגביל לגבי המרחק בין האש לבין הכדים, ולכן מרכיב הזמן אינו מהווה תנאי לגרמא אלא כל שהפעולה לא ישירה, ושיש אי וודאות (כי אין זה בטוח שהאש תגיע למים), זה בגדר של גרמא.
וכן כתב הרמב"ם בהלכה ו':
ו טְלִית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר, פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ; וְאִם כָּבְתָה, כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר, פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֶא בּוֹ; וְאִם כָּבָה, כָּבָה. וְנוֹתֵן מַיִם, מִן הַצַּד שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְלֵית בּוֹ הָאוּר; וְאִם כָּבְתָה, כָּבְתָה.
דעת מארי להחמיר בגרם כיבוי בהתאם לדבריו בהלכות יום טוב פרק ד' הלכה ב' הערה ו':
כלומר לדעת מארי:
- אסור לחתוך מנר שעווה דולק כי זה דומה למסתפק מהשמן.
- אסור לשים נר דולק על גבי שמן כי זה מקרב כיבוי, רק אם שם לפני הדלקה מותר.
- ההיתר לשים מים על גבי מקום שלא אחז בו האש הוא רק בספר תורה ולא בטלית.
אולם לדעת הרב ערוסי ההיתר לשים מים הוא גם בטלית (כפסק מהרי"ץ, שו"ת פעולת צדיק, ח"ב, פד). ולכן גם ניתן להניח את הגורם לכיבוי, גם לאחר שהנר דולק.
לדעת הרב אריאל, כיבוי באמצעות מנגנון הבטיחות היא פעולת האדם ואינה בגדר של גרמא אלא בגדר של מעשה ישיר, כי התוצאה היא תוך מספר שניות ועל ידי פעולה של האדם בגופו.
ולדעתנו, גורם הזמן אינו משנה דין של גרמא. ובמקרה דידן פעולת האדם אינה ישירה, כי אינו סותם את הברז ממנו זורם הגז, אלא הוא גורם לאי העברת חום לחיישן. וכשהחיישן מתקרר, הוא מפסיק לייצר חשמל, וכשנפסק ייצור החשמל, אז נסגר הברז.
הרב שמואל אליהו מדמה דין זה לדברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק ה' הלכה י"ג:
יג אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבַּל בּוֹ שֶׁמֶן בַּשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי מְבַטֵּל הַכְּלִי מֵהֲכֵנוֹ; וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר בַּשַּׁבָּת, לְקַבַּל נִיצוֹצוֹת--מִפְּנֵי שְׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, וַהֲרֵי לֹא בִטְּלוֹ מִלְּטַלְטְלוֹ; וְאָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, וְאַפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת--מִפְּנֵי שְׁהוּא מְקָרֵב אֶת כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת.
מדברי הרמב"ם עולה שאסור לתת כלי עם מים כי זה קירוב כיבוי שאסור, והרב אליהו מדמה כיבוי באמצעות מנגנון הבטיחות לנתינת כלי עם מים לקבל ניצוצות, משום שלדעתו, כשם שהניצוץ מגיע לחום, והמים שהאדם שם בכלי, נוגע בניצוץ ומכבהו, כך גם הנחת החוצץ מול החיישן, היא כנתינת גורם הכיבוי בגוף המכבה.
אולם אחר בקשת המחילה אין זה דומה. כי נתינת סיר היא פעולה ישירה של כיבוי של אש ממש (ניצוצות), כי מים מכבים אש. אולם במעשה הכיריים, הרי אין כאן פעולה ישירה. כי פעולת האדם גורמת לקירור סביבת המנגנון שגורם להפסקת ייצור החשמל (כמתואר לעיל) שגורמת לסתימת ברז הגז.
הנמכת אש הגז ביום טוב לדעת הרב מותר כי פעולה זו לא נוטלת את גוף הבעירה כמו המסתפק מהשמן אלא הצרה של צינור הגז באופן שהכמות שיוצאת מצינור הגז היא קטנה יותר. כי הגז אינו כמו פתילה, שכשמנמיכים את הלהבה מכבים חלק מהלהב, שנאחזה בפתילה.
זאת בשונה מסגירת ברז הגז הראשי ואת זה יש לאסור על דרך החומרה, שמאחר ויש לדמות את הגז לשמן (בכך שזה גוף אחד מחובר), פעולה זו אסורה מדין מסתפק מהשמן על אף שיש כ-10-20 שניות עד לכיבוי האש בכיריים.
לכן באופן הלכתי תיאורטי מותר לכבות את הגז באופן של קירור מנגנון הבטיחות כמתואר לעיל. כי זה בגדר של גרמא שמותר בשבת, אולם מאחר ובהתאם לחוות דעת של מכון צומת יש בפעולה זו סכנה בטיחותית, אף שחברנו, ר' דוד חבשוש, שהוא טכנאי מקצועי ועובד עשרות שנים בתחום זה, טוען שאין סכנה, הרי זה כשתי חוות דעת סותרות, אחת אומרת שיש סכנה, ואחת אומרת שאין סכנה, כמו רופא אחד אומר, שהחולה מסוכן ורופא אחר אומר שהחולה אינו מסוכן כלל, שיש צורך בחוות דעת נוספת, שתכריע. ולכן עד שלא תתקבל חוות דעת מוסמכת שאין בעיה בטיחותית, הרי חמירא סכנתא מאיסורא, ואסור לכבות את האש באמצעות מנגנון הבטיחות.