דין כלים הנקנים מגוי ביחס להטבלתם

נאמר במשנה בדף ע"ה עמוד ב':

הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור השפוד והאסכלא מלבנן באור הסכין שפה והיא טהורה:

כלי אכילה משומש שנקנה מן הגוי זקוק להכשרה לפי אופן בליעת האיסור אם ב בבישול עליו להגעילו ואם בצליה עליו ללבנו. אולם גם כלי חדש שנקנה מן הגוי מצריכה המשנה להטבילו (במקווה של 40 סאה) כדי להכשירו לישראל.

וביאר רבינו בפירוש המשנה:

כלי תשמיש רוצה לומר תשמיש אכילה, ובתנאי שיהיו אלו הכלים מן הכלים היצוקים, כגון הברזל והזכוכית, וכן כלי החרס המצופים, כולם יוטבלו ואפילו היו חדשים. ואומרו להגעיל רוצה בו יוציא מהם גיעולי גויים, וזה בשירתיחם במים הרתחה רבה. ואם היה דוד גדול, יקיף את פיו בטיט או בבצק עד שיעלו המים על שפתו וירתחו בה המים רתיחה רבה. וכלים שדרכן להגעיל, כגון קדירות הנחושת והמחבתות וכיוצא בהן, או ללבן, כגון השפודים ורשתות הברזל אשר צולים עליהם וכיוצא בהם, מסתלק מהם איסור גיעולי גויים אחרי ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון, ואם יוטבלו אחרי כן בארבעים סאה יטהרו גם לענין ההיתר והאיסור, נוסף על ענין הטומאה והטהרה. והסכין שפה - בתנאי שיהיו פניה שווים, ואז נועצה בקרקע קשה עשרה פעמים וישתמש בה, וזו היא כוונתו בשפה. ואם השחיזה או ליבנה באש זו היא התכלית, אבל לענין הטומאה והטהרה אין מנוס מטבילה במי מקוה, ואז תסתלק ממנה טומאת גויים. ודע זה.

וכתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות בפרק י"ז:

ב  [ג] הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ סְעוֹדָה מִן הַגּוֹיִים, מִכְּלֵי מַתְּכוֹת וּכְלֵי זְכוֹכִית--דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן כָּל עִיקָר--מַטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוָה, וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל בָּהֶן וְלִשְׁתּוֹת.  וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִתּוֹנוֹת--מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן, וְהֶן מֻתָּרִין.  וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין, כְּגוֹן יוּרוֹת וְקֻמְקְמוֹסִין וּמְחַמֵּי חַמִּין--מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן, וְהֶן מֻתָּרִין.  וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן שְׁפוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת--מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנָּשֵׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן, וְהֶן מֻתָּרִין.

ג  [ד] כֵּיצַד מַגְעִילָן:  נוֹתֵן יוּרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוּרָה גְּדוֹלָה, וּמְמַלֵּא עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ עַל הַקְּטַנָּה, וּמַרְתִּיחָהּ יָפֶה יָפֶה; וְאִם הָיְתָה יוּרָה גְּדוֹלָה--מַקִּיף עַל שְׂפָתָהּ בָּצֵק אוֹ טִיט, וּמְמַלְּאָהּ מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ הַמַּיִם עַל שְׂפָתָהּ, וּמַרְתִיחַ.

ד  וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמַּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא הִרְתִּיחַ, אוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, וְעַד שֶׁלֹּא הִלְבִּין, וְעַד שֶׁלֹּא הִטְבִּיל--מֻתָּר:  שֶׁכָּל הַשּׁוּמָן שֶׁבָּהֶן נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ה  טְבִילָה זוֹ שֶׁמַּטְבִּילִין כְּלֵי הַסְּעוֹדָה הַנִּלְקָחִין מִן הַגּוֹיִים, וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה--אֵינָהּ לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטַהְרָה, אֵלָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.  וּרְמָז לָהּ "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ" (במדבר לא,כג); וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ, שְׁאֵינוּ מְדַבֵּר אֵלָא בְּטַהְרָתָן מִידֵי גֵּעוּלֵי גּוֹיִים, לֹא מִידֵי טֻמְאָה:  שְׁאֵין לָךְ טֻמְאָה שְׁאֵינָהּ עוֹלָה אֵלָא עַל יְדֵי הָאֵשׁ; וְכָל הַטְּמֵאִים, בִּטְבִילָה עוֹלִין מִטֻּמְאָתָן, וְטֻמְאַת מֵת, בַּהֲזָאָה וּטְבִילָה.  וְאֵין שָׁם אֵשׁ כְּלָל אֵלָא לְעִנְיַן גֵּעוּלֵי גּוֹיִים.  וְכֵיוָן שֶׁכָּתוּב "וְטָהֵר" (שם), אָמְרוּ חֲכָמִים הוֹסֵף לוֹ טַהְרָה אַחַר עֲבִירָתוֹ בָּאֵשׁ לְהַתִּירוֹ מִגֵּעוּלֵי גּוֹיִים.

ו  וְלֹא חִיְּבוּ בִּטְבִילָה זוֹ, אֵלָא כְּלֵי מַתְּכוֹת שֶׁלִּסְעוֹדָה הַנִּלְקָחִין מִן הַגּוֹיִים; אֲבָל הַשּׁוֹאֵל מִן הַגּוֹיִים, אוֹ שֶׁמִּשְׁכַּן הַגּוֹי אֶצְלוֹ כְּלֵי מַתְּכוֹת--מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ אוֹ מְלַבֵּן, וְאֵינוּ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל.  וְכֵן אִם לָקַח כְּלֵי עֵץ אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים--מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ, וְאֵינוּ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל.  וְכֵן כְּלֵי חֶרֶס הַחֲדָשִׁים, אֵינוּ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל; אֲבָל הַשְּׁווּעִין בַּאֲבָר, הֲרֵי הֶן כִּכְלֵי מַתְּכוֹת וּצְרִיכִין טְבִילָה.

ז  הַלּוֹקֵחַ סַכִּין מִן הַגּוֹיִים--מְלַבְּנָהּ בָּאוּר, אוֹ מַשְׁחִיזָהּ בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהּ.  וְאִם הָיְתָה סַכִּין יָפָה שְׁאֵין בָּהּ פְּגִימוֹת--דַּי לוֹ אִם נְעָצָהּ בְּקַרְקָע קָשָׁה עֲשָׂרָה פְּעָמִים, וְאוֹכֵל בָּהּ צוֹנֵן; וְאִם הָיוּ בָּהּ פְּגִימוֹת, אוֹ שֶׁהָיְתָה יָפָה וְרָצָה לֶאֱכֹל בָּהּ חַמִּין, אוֹ לִשְׁחֹט בָּהּ--מְלַבְּנָהּ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ, כֻּלָּהּ.

אנו למדים מדברי רבינו:

1. טבילת כלים הנקנין מן הגוי הינה מדרבנן כדי להוציאו מרשות הגוי ולהכניסו מרשות ישראל בניגוד לדעת רש"י ופוסקים אחרים שחובת ההטבלה היא מדאוייתא.
2. חובת טבילת כלים הינה רק לכלים שניקנין מן הגוי אבל אם שואל מן הגוי – אין צריך טבילה.
3. חובת ההטבלה הינם רק לכלי אכילה העשויים ממתכת או זכוכית או כלי חרס המצופים בזכוכית או מתכת.

וכתב הטור ביורה דעה סימן ק"כ:

הכשר כלים הנקחין מן הנכרים.

הלוקח כלים חדשים מן הנכרי - אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה.

וכתב בספר המצוות: אבל לא במעין, אע"ג דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא, בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה. ולא נהירא, שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה, דלא ידעינן להך אלא ממנה.

וצריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו בשעת טבילה הוי חציצה. ומיהו אם ליחלח ידו במים תחילה, אין לחוש.

ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על טבילת כלי. ואם מטביל ב' או ג' ביחד, יאמר על טבילת כלים.

כלומר לדעת הטור צריך לברך על הטבלת כלי אולם לדעת רבינו אין מקור לברכה זו משום שהיא תקנה קלה יחסית שניתן לקיימה בדרכים חלופיות כמו השאלה מן הגוי (לאחר שנקנה לו במתנה).