דינא דמלכותא דינא הלכה למעשה

הלכות דינא דמלכותא דינא

נאמר במשנה במסכת בבא קמא דף קי"ג עמוד א':

אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.

וכתב רבינו בפירוש המשנה:

משנה זו בנויה על שני כללים, האחד מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, והשני מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ושני כללים אלו אינם הלכה למעשה אלא מן הכללים אצלנו שהן למעשה עתה מטלטלי משתעבדי לבעל חוב, ומלוה על פה גובה מן היורשין. ומה שמתחייב הגזלן לשלם אינו אלא כמלוה על פה, ולפיכך הגוזל ומאכיל את בניו חייבין לשלם על כל פנים, נתיאשו הבעלים או לא נתיאשו, הניח מקרקעי או מטלטלי, לוקחין מנכסיו בהכרח כל מה שגזל, ואם לא הניח אביהם כלום אם כבר נתיאשו הבעלים אינן חייבין לשלם, ואם אכלו מה שאכלו לפני יאוש חייבין לשלם. ואם היה המוכס גוי או מוכס ישראל אבל אין לו קצבה, אלא קבל מן המלך שיגבה במכס איזה שיעור שירצה, או שהוא מוסיף על מה שקבע לו המלך לגבות שהוא גזלן בכל אלו. אסור לפרוט דינרים מן המעות שלפניו לפי שהוא בחזקת גזלן ואותן המעות כולן גזלה. וכן אין מקבלין צדקה מן המוכס הזה מן המעות שלפניו, אבל אם פרט ממה שבביתו או ממנו כשהוא בשוק ואין תיבה לפניו הרי זה מותר, וזהו ענין אמרו מתוך ביתו או מן השוק. ואין פורטין ממה שלפני גבאי צדקה מפני החשד שלא יחשדוהו שנותן מעות הצדקה לבעל חובו כשיראהו נותן המעות מי שלא ראהו בשעה שקבל את הדינר. וכבר נתבאר לך מדברינו שאם היה מוכס ישראלי שאינו מוסיף ולא פוחת ממה שקבע לו והמלך אינו גזלן לפי שמן הכללים אצלינו דינא דמלכותא דינא.

וכתב רבינו בהלכות גזילה ואבידה פרק ה':

ח  [ט] בְּנֵי אָדָם שֶׁחֶזְקָתָן גַּזְלָנִין, וְחֶזְקַת כָּל מְמוֹנָן מִן הַגָּזֵל מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּן גַּזְלָנוּת, כְּגוֹן הַמּוֹכְסִין וְהַלִּסְטִין--אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶן, שֶׁחֶזְקַת מַאֲכָל זֶה שְׁהוּא גָּזוּל; וְאֵין מְצָרְפִין דֵּינָרִים מִן הַתֵּבָה שֶׁלָּהֶן, שֶׁהַכֹּל בְּחֶזְקַת גְּזֵלָה.

ט  [י] נָטְלוּ מוֹכְסִין כְּסוּתוֹ, וְהִחְזִירוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת, נָטְלוּ חֲמוֹרוֹ, וְהִחְזִירוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר--הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:  מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ כִּמְכִירָה הִיא; וְחֶזְקָתָן שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן, וְאֵינוּ יוֹדֵעַ בַּוַּדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזֵלָה.  וְאִם הָיָה וַתִּיק וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, מַחְזִירָן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים.

י  [יא] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִיס, בִּזְמָן שֶׁהַמּוֹכֵס גּוֹי, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָּה אֵלָא לוֹקֵחַ מַה שֶׁיִּרְצֶה וּמַנִּיחַ מַה שֶׁיִּרְצֶה.  אֲבָל מֶכֶס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר שֶׁיִּלָּקַח שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ אוֹ דָּבָר קָצוּב, וְהִעְמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹת חֵלֶק זֶה לַמֶּלֶךְ, וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן וְאֵינוּ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ--אֵינוּ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, לְפִי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא.  וְלֹא עוֹד אֵלָא שְׁהוּא עוֹבֵר הַמַּבְרִיחַ מִן הַמּוֹכֵס זֶה, מִפְּנֵי שְׁהוּא גּוֹזֵל מְנָת הַמֶּלֶךְ, בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ גּוֹי, בֵּין שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

יא  [יב] וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁהֵשִׂים מַס עַל בְּנֵי הָעִיר, אוֹ עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ, דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֵה דָּבָר קָצוּב, אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ, אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בְּשָׁעַת הַגֹּרֶן הוּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שְׁאֵינוּ בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְכָל כַּיּוֹצֶא בִּדְבָרִים אֵלּוּ--אֵינוּ גּוֹזֵל, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָן לַמֶּלֶךְ אֵינוּ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן, וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר:  וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה כְּלוּם, וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם.

יב  [יג] וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה, וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ--אֵינָהּ גָּזֵל, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ.  וְהַלּוֹקֵחַ אוֹתָהּ מִן הַמֶּלֶךְ--הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, וְאֵין הַבְּעָלִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ:  שֶׁזֶּה דִּין הַמְּלָכִים כֻּלָּם לִקַּח כָּל מְמוֹן שַׁמָּשֵׁיהֶם כְּשֶׁכּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ הִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדָן; וְנַעֲשָׂת חָצֵר זוֹ אוֹ שָׂדֶה זוֹ כְּהֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹנֶה אוֹתָהּ מִן הַמֶּלֶךְ זָכָה בָּהּ.

יג  אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁלָּקַח חָצֵר אוֹ שָׂדֶה שֶׁלְּאֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה דֶּרֶךְ חָמָס, שֶׁלֹּא כַּדִּינִין שֶׁחָקַק--הֲרֵי זֶה גַּזְלָן, וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין הַבְּעָלִים מִיָּדוֹ.  [יד] כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר:  כָּל דִּין שֶׁיַּחְקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכֹּל, וְלֹא יִהְיֶה לָאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ--אֵינוּ גָּזֵל; וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבָד, שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיְּדוּעָה לַכֹּל אֵלָא חָמַס אֶת זֶה--הֲרֵי זֶה גָּזֵל.

מדברי המשנה וריבנו לעיל אנו למדים:

1. במידה והמוכס פועל על דעת עצמו או שמונה על ידי השלטון אבל לא נקצב לו סכום הגביה, הרי הוא גזלן.
2. כאשר המוכס הא ישראל שמונה על ידי השלטון אפילו שלטון גוי, והוגדר לו סכום המכס שעליו לגבות, ונודע שהמוכס הינו נאמן שלא מוסיף על הגביה סכומים נוספים בצמו, הרי הוא אינו בחזקת גזלן ומי שמבריח מהמכס דינו כגזלן, כי דינא דמלכותא דינא.
3. כאשר השלטון פועל בצורה שוויונית לכל אדם הרי גביית המס אינה גזל אולם כאשר הגביה אינה שוויונית הרי אין דין הגביה דינא דמלכותא דינא.
4. וכן אם גביית המס אינה על פי חוקים שנקבעו או על פי חוקים שלא ידועים לכל, הרי זה גזל ואינו מותר מדין דינא דמלכותא דינא.

וכן כתב מרן בחושן משפט סימן שס"ט:

סעיף ד

בני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונם גזל מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים כגון המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מלאכה זו שהיא גזל ואין מצרפים דינרים מהתיבה שלהם שהכל בחזקת גזילה אבל ממה שיש לו בבית או בשוק שלא בתיבת המוכסים מותר לצרף ואפילו מתיבתו אם הוא חייב לתת לו חצי דינר ואין לו אלא דינר נותנו לו ולוקח ממנו חצי דינר אפילו מתיבת המוכסין מפני שהוא כמציל מידו:

סעיף ה

נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים (ובידוע שלא נתיאשו הבעלים צריך להחזירו לבעלים בחנם) (מרדכי ר"פ הגוזל בתרא):

סעיף ו

בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס עכו"ם או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב (ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעכו"ם מ"מ מקרי דבר קצוב לכל איש) (מהרי"ק שורש קצ"ה) והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן משום דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר (על לא תגזול) מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו

(וי"א דאפילו ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דהוי כגוזל מן הגזלן דאסור) (ב"י(

אבל אם קנאו עכו"ם מותר משום דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי במקום דליכא חלול השם:

הגה: וי"א דאפילו המוכס ישראל אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא מ"מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי מיהו אם יש בזה משום יראת המלך ודאי יכול לכוף אותו (ר"ן פ"ד דנדרים):

מדברי הרמ"א אנו למדים:

1. דבר שהוא קצוב, על אף שאינו שוויוני, כגון מס לגוי ומס אחר ליהודי, עדיין זה נחשב כקצוב שעדיין בגדר של דינא דמלכותא דינא.
2. אם המוכס היהודי לוקוח יותר מהסכום שמותר לו על פי המלך, אסור להבריח ממנו יותר מסכום הגזל באופן שגם את הסכום שנקצב על ידי השלטון הוא אינו משלם, דינו של המבריח כגזלן.