פתיחת מכתבים והזמנות מודבקות בשבת והקריאה בהם

תופר, קורע, מדביק, מפריד ההדבקה, דין שטרי הדיוטות
מקורות:
גמרא, שבת, עג, א – עד, ב; קטו, א (משנה); קטז, ב (גמרא); קמט, א

נאמר בגמרא מסכת שבת דף עד' עמוד ב':

והתופר שתי תפירות: והא לא קיימא? אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שקשרן. הקורע על מנת לתפור: קריעה במשכן מי הוה? רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת

ומבאר רש"י: והא לא קיימא - הכי וכיון דלא קיימא. לאו מלאכה היא:

כלומר אנו למדים שהגדרת מלאכה בשבת היא מלאכה המתקיימת ומלאכה שאינה מתקיימת אינה מלאכה ולכן כשתופר שתי תפירות פטור, כי זו מלאכה שאינה מתקיימת. ורק אם קושר או אם תופר שלוש תפירות חייב.

ופירש רש"י – דרנא: דרנא - תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול. וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב, שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

וכתב עוד רש"י: המותח חוט של תפירה - בגד התפור ועומד, והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר. זו היא תפירתו וחייב:

כלומר גם מתיחת חוט, נחשבת תפירה, כי בדרך זו הוא מהדק את התפירה. ולכן הוא חייב, אף על פי שלא תחב את המחט בשבת.

וכתב רבינו בהלכות שבת פרק י':

ט  הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת, חַיָּב--וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן, כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִשָּׁמֵט.  אֲבָל אִם תָּפַר יָתֵר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת--אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר, חַיָּב:  שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה.  וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁלִּתְפִירָה בַּשַּׁבָּת--חַיָּב, מִפְּנֵי שְׁהוּא מִצָּרְכֵּי הַתְּפִירָה.

י  הַקּוֹרֵעַ כְּדֵי לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת, עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת--חַיָּב; אֲבָל הַקּוֹרֵעַ לְהַפְסָדָה--פָּטוּר, מִפְּנֵי שְׁהוּא מְקַלְקֵל.  הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ, אוֹ עַל מֵת שְׁהוּא חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו--חַיָּב:  מִפְּנֵי שֶׁמְּיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה, וְיָנוּחַ יִצְרוֹ; וְהוֹאִיל וַחֲמָתוֹ שׁוֹכֶכֶת בְּדָבָר זֶה, הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְחַיָּב.  וְהַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַּוָּאר בַּשַּׁבָּת, חַיָּב.

מדברי הרמב"ם אנו למדים שמלאכה החייבת בשבת היא מלאכה המתקיימת, העולה לגדר של מלאכת מחשבת.

 

מארי מבאר שיש הבדל בין דיני שבת לדיני כלאיים. שבדיני כלאיים שתי תכיפות הוי חיבור וחייב. אולם בשבת מאחר ומלאכת מחשבת אסרה תורה אין חייב על שתי תפירות אלא אם קשר או שתחב שלוש תכיפות, שאז מלאכתו מתקיימת.

בהערה י"ח מבאר מארי שפירוש הכפילות של "כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות" – שהמילים כדי לתפור הוא שיעור הקרע שיספיק לשתי תפירות בינוניות.

לגבי דין "הפותח בית צוואר" ביאר מארי בהערה כ"א:

לגבי הדבקת ניירות כתב הרמב"ם:

יא  הַמְּדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקֻלָּן שֶׁלַּסּוֹפְרִים, וְכַיּוֹצֶא בּוֹ--הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת תּוֹפֵר, וְחַיָּב.  וְכֵן הַמְּפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִין אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִין, וְלֹא נִתְכַּוַּן לְקַלְקַל בִּלְבָד--הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹרֵעַ.

מהלכה זו אנו למדים שהמדבק ניירות או עורות חייב מתולדת תופר. והשאלה מדוע הרמב"ם הוסיף "בקולן של סופרים"? מבאר מארי בהערה כ"ב:

מדברי מארי אנו למדים:

  1. הדבקה שחייב בשבת היא בדבק המתקיים באופן ששתי החתיכות נעשות כחתיכה אחת.
  2. הדבקה בדבק ארעי שאינו מתקיים כגון: פלסטר, סקוצ', טיטול של תינוק – מותר לכתחילה
  3. וכן חיבור באמצעות סיכה או סיכת ביטחון מותר לכתחילה בשבת כי אין זה חיבור וזה לא נועד לקיום..
  4. לגבי טיטול – יש האוסרים להדביק את הטיטול בגמר השימוש מאחר וזה נועד לקיום. אולם לדעת הרב גם בזה אין איסור כי ההדבקה לא נועדה לשימוש האדם כי הטיטול נזרק לאשפה.

 

לגבי הדבקת ופתיחת מעטפה  של מכתב – מותר לפתוח בשבת מכתב שיש בו דברי תורה, אף על פי שצריך לפתוח את הדבק המדביקו, מפני שהדבק שהדביק את המכתב לא נעשה להתקיים תמיד; ועוד, שאינו מתכוון לעשיית כלי או לקלקול כלי, אלא לפתיחת המכתב, וכשם שהתירו חכמים לשבור את החבית כדי לאכול את התאנים שבתוכה, כך מותר לפתוח מכתב . ואף אם יש במקום פתיחת המכתב חיתוכים מקווקווים שבעזרתם אפשר לפתוח את המכתב בצורה ישרה, אין לאסור את הדבר משום 'מחתך', מפני שאינו חותך גודל מסוים כדי להשתמש באותו הדבר החתוך, והוא גם אינו עושה מעשה של יצירת כלי, כי המעטפה היתה כלי לפני הדבקה, אלא מעשה של פתיחת המעטפה כדי להוציא את המכתב, ולפיכך מותר .

אמנם דעת החזון איש לאסור פתיחת מעטפה משום מתקן כלי שבפתיחת המעטפה הוא עושה כלי אבל לשיטתנו מאחר ואינו מתכווין לעשות כלי – והמעטפה כבר היתה כלי לפני הדבקה, אין בכך איסור.

וכן ביאר המגן אברהם (ס"ק יח): "תולדת קורע - נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום. כל שכן הכא דנעשה ממילא"

השאלה מה דין אם הדבק של המעטפה הוא חזק באופן שיש חשש בקריעת המעטפה, האם יש לאסור מדין קורע.

תשובה – בהתבסס על היתר מארי בדין הטיטול, הרי שאם תוכן המכתב חשוב לאדם (כגון קבלת תשובה רפואית או ידיעת מצב קרוב משפחה) – הרי זה מותר בשבת אף אם יקרע מאחר ואינו מתכווין לקרוע.

ואם יש במעטפה דברי תורה מותר גם לקרוע את המעטפה, כי הקורע פטור אבל אסור מדרבנן ולצורך מצווה של לימוד תורה – מותר.

לגבי פתיחת עטיפת ניילון בשבת המשמשת כאריזה, אם אין בניילון שימוש לאחר הפתיחה ואין דרך אחרת מלבד קריעת הניילון – מותר לפתוח את העטיפה בשבת.

גם שקית ניילון שמשמשת כאריזה של תכולה מסוימת, מותר לפתחה בשבת, כדי להוציא התכולה, שיש הכנה למקום הפתיחה, ע"י קווקוו, כי הקווקוו רק מסייע לפתיחה ואינו בגדר מחתם, כי המחתך מעוניין בדבר החיתוך בגודל מסוים לשימוש מסוים, ואילו שקית האריזה אין בה שום שימוש, לאחר הפתיחה.

 

חשוב לציין כי היתר פתיחת מכתב בשבת הינו רק אם אין בתוכן המכתב גדר של שטרי הדיוטות.

פירש רש"י במסכת שבת דף קט"ז עמוד ב':

שטר הדיוטות - כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ:

התוספות מגביל את האיסור של שטרי הדיוטות רק לשטרי חובות ןכיוצא בהן:

וכ"ש בשטרי הדיוטות. פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי. דפעמים שיש בהן פקוח נפש, ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש, מתיר ר"ת. דלא הוי שטרי הדיוטות, כיון שאין צריך למה שכתוב בה, לפי שיודע מה שבאיגרות, ואם אינו יודע, שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש, ושרי.

הרמב"ם הגדיר שטרי הדיוטות בפירוש המשנה שבת פרק כ"ג משנה ב':

הטעם שאסרו למנותם מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת, וזה אסור, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע.

וכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ג:

יט  אָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׁטְרֵי הִדְיוֹטוֹת בַּשַּׁבָּת--שֶׁלֹּא יִהְיֶה כַּחֹל, וְיָבוֹא לִמְחֹק.  מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו, מִפִּיו; אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הִדְיוֹטוֹת.  לְפִיכָּךְ אִם הָיוּ הַשֵּׁמוֹת חֲקוּקִין עַל הַטַּבְלָה, אוֹ עַל הַכּוֹתָל--מֻתָּר לִקְרוֹתָן, מִפְּנֵי שְׁאֵינוּ מִתְחַלֵּף בַּשְּׁטָר.  וְאָסוּר לִקְרוֹת בִּכְתָב הַמְּהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקָנִי בַּשַּׁבָּת.  אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בַּשַּׁבָּת בְּשָׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אָסוּר--גְּזֵרָה, מִשּׁוֹם בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ:  שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְקוֹרֶא, וְיִמָּנַע מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ.

לכן נראה שלפי הרמב"ם גם אגרות שלומים בעלי תוכן של סיפור דברים שהיו הרי זה בגדר של שטרי הדיוטות. כי חז"ל קבעו, שביום שבת נעסוק בתורה ובנביאים, אפילו לא בכתובים, על חשבון שיעור תורה.

גם קבלות על תרומות הרי הם בגדר של שטרי הדיוטות, ואסור לתת אותם בשבת.

תגיות: 
תאריך: 
11/11/18 ב' כסלו התשע"ט
x

Audio Playlist