גידולי מים הלכה למעשה
ברכות, תרו"מ, שביעית, שבת מקורות: גמרא, ברכות, מ, ב; מז, ב גטין, ז, ב הרמב"ם, הל' ברכות, שבת ותרו"מ
דיני גידולי מים
אומרת המשנה במסכת ברכות דף מ' עמוד ב':
מתני' ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהן שירצה:
וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:
חומץ, "אלכ'ל". ונובלות, הם הפירות הנובלים מן העץ כשהם פגים לפני שיבשלו. ומה שאמר ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר"ל הארבה ופירות שנשרו קודם בשולן. ופירוש מין "נוע". ואין הלכה כר' יהודה.
נאמר בגמרא:
תנו רבנן על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו, על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל. על הפת שעפשה ועל היין שהקרים (שהחמיץ) ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל. על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל. (שואלת הגמרא:) למימרא דכמהין ופטריות לאו גדולי קרקע נינהו? והתניא הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות (מכאן אנו למדים שהם נכללים בגידולי קרקע)? אמר אביי מירבא רבו מארעא מינקי לא ינקי מארעא (הם גדלים על פני הארץ אך הם אינם יונקים וניזונים מהאדמה). (שואלת הגמרא:) והא על דבר שאין גדולו מן הארץ קתני (וכמהין ופטריות גדלים על הארץ?) תני על דבר שאין יונק מן הארץ (תקן את לשון הברייתא לדבר שאינו יונק מן הארץ וכמהין ופטריות אינן יונקים מן הארץ):
וכתב הרמב"ם בפרק ט' נדרים:
[יא] הנודר מפירות הארץ--אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטריות--אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע.
הרמב"ם דייק בלשונו שכמהין ופטריות אינן גדלים מן הקרקע אלא בקרקע, כלומר הקרקע מהווה רק בסיס, מצע לגידול בלבד (כמו סלע, חרס וכדומה).
וכתב הרמב"ם הלכות ברכות ח':
ח הפת שעיפשה, ויין שהקריס, ותבשיל שעברה צורתו, והנובלות שהן פגין, והשיכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין, והפטריות--על כולן הוא מברך תחילה, שהכול נהיה בדברו. וכל שמברכין לפניו שהכול, מברכין לאחריו, בורא נפשות רבות על כל מה שברא, חי העולמים. וכל הטעון ברכה לאחריו, טעון ברכה לפניו.
וכן פסק מרן באו"ח סימן ר"ד:
על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעפשה. ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמהין ופטריות ועל קורא,
הגה: שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיט"ו (טור).
ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (רוצה לומר אני"ס) ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה) ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל:
מכאן יכולים לכאורה ללמוד שאם יש נבטים שגדלים על פני מים, הרי הם דומים לכמהין ופטריות שברכתם שהכל (כל שכן לגבי נבטים שגם לא גדלים על פני האדמה).
וכן יש פוסקים כמו הרב עובדיה שסוברים שיש לברך על נבטים שגדלו במים ברכת "שהכל", אולם פוסקים אחרים (הרב מרדכי אליה, מארי ואחרים) סוברים שמאחר והמין של נבטים גדל מהאדמה, הברכה על פי הרוב – אדמה, אולם כמהין ופטריות שאינם יונקים מהאדמה כלל, ברכתם שהכל.
נאמר במסכת גיטין דף ז' עמוד ב':
תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותניא אידך כמביא בחו"ל א"ר ירמיה לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן. דתנן: עפר חו"ל הבא בספינה לארץ (רש"י: וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות) חייב במעשר ובשביעית (רש"י: שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל) א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת (רש"י: מגששת בקרקע שאין המים עמוקים) אבל אין הספינה גוששת פטור. אביי אמר הא והא ר' יהודה היא ול"ק כאן בזמן שאין הספינה גוששת (והעפר שעל גביה אינו נחשב כמחובר לקרקע) כאן בזמן שהספינה גוששת (והעבר שעל גבי הספינה נחשב כמחובר לקרקע). א"ר זירא: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן (רש"י: לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולרבי יהודה לא מיחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא). אמר רבא דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח (רש"י: כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה) אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא (רש"י: בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמו) דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא (אין הפסק של אוויר בין הספינה לקרקע, ולכן העפר שעל גבי הספינה נחשב כמחובר לקרקע) אבל עציץ דמפסיק אוירא לא (נחשב כמחובר לארץ כי יש הפסק של אוויר).
הרמב"ם פסק שרבי יהודה בא לפרש דברי חכמים ולא חולק על דבריהם, ודבריו הם להלכה, ולכן אם הספינה גוששת, דין העפר שבתוכה כדין קרקע, וחייב בתרומות ומעשרות, ואם אינה גוששת, העפר שבתוכה לא נחשב כקרקע, ולכן פטור מתרומות ומעשרות.
ונסביר את שיטת הרמב"ם, אם מביאים עפר מחו"ל ושטחים אותו בארץ על גבי עפר הארץ, דינו כדין הארץ, וכל הגדל בו, חייב במצוות התלויות בארץ. ולכן ספינה שיש בה נקב, יש בתוכה עפר חו"ל, שהוא גם סותר את הנקב, וזרעיו זרעים באותו עפר, בחו"ל, כשהספינה מגיעה לחוף ארץ ישראל, והיא גוששת, כלומר שהיא מתחככת עם עפר ארץ ישראל, בקרקעית הים, הרי עפר חו"ל, שסותם את הנקב שבספינה, נוגע בעפר הארץ, ובכך דינו כדין עפר ארץ ישראל, ולכן כל הגדל בעפר חו"ל שבספינה, דינו כדין הגדל בעפר הארץ, וחייב במצוות התלויות בארץ.
לשיטת רש"י, חרס נחשב כנקוב ולכן הספינה נחשבת כנקובה.
וכתב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א':
עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ--בזמן שהספינה גוששת בארץ--הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית, כצומח בארץ ישראל עצמה.
וכתב מארי בסוף הערה ל"ב:
יוצא איפוא שלדעת הרמב"ם אין הבדל בחומר של העציץ (חרס, עץ מתכת וכדומה) אלא כל שהעציץ נקוב ומונח על גבי הקרקע – דינו כמחובר וכל שאינו נקוב או שהוא נקוב אך מונח באוויר על גבי יתדות – אינו נחשב כמחובר.
הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת ברכות פרק ז' משנה א' כותב בין היתר:
אבל מי שאכל טבל אפילו טבל דרבנן, וטבל דרבנן הוא דבר הצומח בכלים מלאים עפר, לפי שאין חייב במתנות שאמרנו מן התורה אלא דבר הצומח בארץ, אבל הצומח בכלים מדרבנן בלבד הוא חייב במתנות.
כלומר עציץ שאינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות וכן בשביעית רק מדרבנן (מאחר וכתוב "שדך"), אבל לגבי גידולי מים חכמים לא גזרו, והם פטורים מתרומות ומעשרות וכן משביעית, גם מדרבנן.
לגבי ברכות, כבר אמרנו, לדעת מארי הברכה נקבעת על פי המין, וכיוון שמיני הזרעים והירקות גדלים לרוב על פני האדמה, הרי שבגידולי מים אין שינוי בברכתם.
אמנם לדעת ה"חיי אדם" פת שנעשה מחיטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב, אין מברכים עליו המוציא כי אינו נחשב" מן הארץ" אלא יברך עליו "מזונות". אולם לדעת מארי הברכה על פת זו היא "המוציא" כמו פת רגילה.
לגבי דיני שבת, כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ח':
ב הזורע כל שהוא, חייב. הזומר את האילן, כדי שיצמח--הרי זה מעין זורע. אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת--הרי זה תולדת זורע, וחייב; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים--הרי זה תולדת זורע, וחייב.
כלומר על שריית החיטים והשעורין במים חייב משום זורע. וביאר מארי בהערה ד':
יוצא אפוא שבשבת המבחן הוא אחר, ולכן כל שהזרעים נבטו בשבת אפילו אם שרה אותם במים, הרי זה בגדר של מלאכת מחשבת וחייב בשבת.
חשוב לציין שלגבי צמחים שנתלשו מערב שבת והונחו במים מערב שבת, אין איסור בשבת להחזירם למים בשבת. אמנם ממה שאמרו חז"ל על הלולב, שבשבת מחזירין, משמע שלכתחילה לא יתנם במים, ומינה נלמד, שרק חטים ושעורים ששורה אותם במים בשבת חייב, אבל שאר ירקות ששורים אותם במים, אסור רק מדרבנן.
וכתב הרמב"ם בהלכה ג':
ג הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית--התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב--פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.
דין תולש שונה מדין זורע, ולכן מי שתלש מעציץ שאינו נקוב בשבת אין זה נחשב מקום גידולו (הרגיל), ולכן אין זה בכלל מלאכת מחשבת, ודינו שפטור.
וביאר מארי בסוף הערה ז':
כלומר יש הבדל בין הצומח בתוך עציץ שאינו נקוב לבין הצומח בחיצוניותו של עציץ שאינו נקוב, שלגבי הצומח בתוך עציץ שינו נקוב, אין זה נחשב מקום גידולו, ולכן התולש מתוכו פטור. אולם הצומח בחיצוניות, הרי הוא מחובר לקרקע בנימים דקים, ולכן אם הגביה עציץ שאינו נקוב כזה, עבר על מלאכת תולש דאורייתא.
לגבי מלאכת סוחט-דש כתב הרמב"ם:
י הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל--שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל--הרי זה דורך, וחייב. והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו--פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.
נראה שלדעת הרמב"ם שענבים וזיתים שלא גדלו בקרקע, אלא בעציץ שאינו נקוב, עדיין נותרנו בשאלה, האם הם אסורים מדאורייתא כמו חולב, או שאסורים רק מדרבנן (נחלקו בכך הפוסקים).
לסיכום, דינם של גידולי מים לשיטת הרמב"ם לפי ביאורו של מארי הינן כדלהלן:
- דיני ברכות – ברכתם כמו המין הרגיל שגדל באדמה (אם עץ-עץ ואם אדמה-אדמה).
- דיני תרומות ומעשרות – פטורים מאחר ולא גזרו בהם חכמים.
- דיני שביעית – מותרים מאחר ולא גזרו בהם חכמים
- דיני שבת – לגבי מלאכת זורע – חייב על זריעה במים. דוקא חטים ושעורים, אבל שאר ירקות, האיסור מדרבנן. לגבי תולש – אסור מדרבנן, מאחר ואינם נחשבים גידולי קרקע. לגבי מלאכת סוחט – הרי זה ספק אם יש איסור דאורייתא בענבים וזתים שגדלו בגידולי מים (בדומה לעציץ שאינו נקוב).