איסור התדיינות בערכאות של גויים והחובה להתדיין בדין תורה

נאמר במסכת גיטין דף פח עמוד ב':

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי (רש"י: כופה איש להוציא את אשתו בדין) א"ל והא אנן הדיוטות אנן, ותניא היה ר"ט אומר וכל מקום שאתה מוצא אגוריאות (רש"י: אסיפות) של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם": לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות (ואם כן כיצד אנו דנים?) א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן (של דייני ארץ ישראל) מידי דהוה אהודאות והלואות (כלומר אנו עושים שליחותם כשאנו דנים בדיני ממונות) אי הכי גזילות וחבלות נמי? (ומדוע אין אנו דנים בדינים אלו?) כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא (בדבר מצוי, וביאר רש"י: הלוואות וכן גט), במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו:

 

יוצא מדברי הגמרא שאסור לדון בערכאות של גויים אולם מאחר ואנו הדיוטות אין אנו יכולים לדון בדינים מסויימים (כגון אלה שאינם מצויים) ואם כן נוצר ואקום של חוסר יכולת שיםוטית לגבי דינים מסויימים.

 

וכתב רבינו בהלכות סנהדרין פרק כו:

ט. כָּל הַדָּן בְּדִינֵי גּוֹיִים, וּבָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם--אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל--הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרַף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ:  שֶׁנֶּאֱמָר "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות כא,א)--לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִים, לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הִדְיוֹטוֹת.

י. הָיְתָה יַד הַגּוֹיִים תַּקִּיפָה, וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם וְאֵינוּ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל--יִתְבְּעֶנּוּ לְדִינֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה:  אִם לֹא רָצָה לָבוֹא--נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וּמַצִּיל בְּדִינֵי גּוֹיִים מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ.

מארי בהערה ז' מבאר שהניקוד הוא דיני ולא דייני (גויים) ולכן האיסור כולל לדון לפני דיין מזרע ישראל שאינו דן על פי דין תורה אע"פ שלעיתים יש חפיפה בין דיני הגויים לדיני התורה. וכן בהלכה י' הכוונה לדיני ישראל ולא דייני ישראל.

 

וכתב רבינו בהלכות עבודה זרה פרק ט':

[יג] הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה--דָּמָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וְיוֹלִיךְ אוֹתָן לְיָם הַמֶּלַח; אֲבָל גּוֹיִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהִעְמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דָּמָיו מֻתָּרִין; וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן.

 

אנו רואים שכדי להציל מיד הגויים מותר לדון בערכאות שלהם.

 

נאמר במסכת בבא קמא דף צב' עמוד ב':

אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה א"ל (יחזקאל כד, יג) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד

הפוסקים למדו מגמרא זו שכדי להציל מידי אדם אחר מותר לפעול פעולות שונות כולל הליכה לערכאות גויים.

וכתב רבינו בהלכות מלווה ולווה פרק כ"ז:

א. שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב--אִם הָיָה עָשׂוּי כְּתִקּוּן שִׁטְרֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁאֵינָן יְכוּלִין לְהִזְדַּיַּף וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְהָיוּ עֵדָיו יִשְׂרְאֵלִיִּים, וְיוֹדְעִין לִקְרוֹתוֹ--הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, וְגוֹבִין בּוֹ מִן הַמְּשֻׁעְבָּדִין.

ב. אֲבָל כָּל הַשְּׁטָרוֹת שֶׁחוֹתְמֵיהֶן גּוֹיִים--הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין, חוּץ מִשִּׁטְרֵי מֶקָּח וּמִמְכָּר וְשִׁטְרֵי חוֹב:  וְהוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת בִּפְנֵיהֶם, וְיִכְתְּבוּ בַּשְּׁטָר בְּפָנֵינוּ מָנָה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָּךְ דְּמֵי הַמְּכָר אוֹ מְעוֹת הַחוֹב.  וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשׂוּיִין, בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם; אֲבָל בִּמְקוֹם קִבּוּץ פְּלִילֵיהֶן בְּלֹא קִיּוּם הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶם, לֹא יוֹעִילוּ כְּלוּם.

ג. וְכֵן צְרִיכִין עֵדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּעִידוּ עַל אֵלּוּ הַגּוֹיִים שְׁהֶן עֵדֵי הַשְּׁטָר, וְעַל זֶה הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶן שֶׁקִּיַּם עֵדוּתָן, שְׁאֵינָן יְדוּעִין בְּקַבָּלַת שֹׁחַד.  וְאִם חָסְרוּ שִׁטְרֵי הַגּוֹיִים דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ, הֲרֵי הֶן כַּחֶרֶס.

ד. וְכֵן שִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת וּמַתָּנוֹת וּפְשָׁרוֹת וּמְחִילוֹת, שְׁהֶן בָּעֵדִים שֶׁלָּהֶן--אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ, הֲרֵי הֶן כַּחֶרֶס.  וְהוֹרוּ רִבּוֹתַי, שֶׁאַפִלּוּ שִׁטְרֵי חוֹב שֶׁלָּהֶן שֶׁנָּתְנוּ הַמָּעוֹת בִּפְנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְלֹא הִכְשִׁירוּ אֵלָא שִׁטְרֵי מֶקָּח וּמִמְכָּר שֶׁנָּתְנוּ הַמָּעוֹת בִּפְנֵיהֶם; וְאֵין אֲנִי מוֹדֶה בְּזֶה.

ה. אִם לֹא יָדְעוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת שְׁטָר זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלַּגּוֹיִים--נוֹתְנוֹ לִשְׁנֵי גּוֹיִים זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וְקוֹרִין לוֹ, שֶׁנִּמְצָא כָּל אֶחָד מֵהֶן כְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וְגוֹבֶה בּוֹ מִבְּנֵי חוֹרִין.  אֲבָל אֵין טוֹרְפִין בּוֹ, מִפְּנֵי שְׁאֵין לוֹ קוֹל, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת בְּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה בַּגּוֹיִים.

ו.  [ב] שְׁטָר שֶׁעֵדָיו גּוֹיִים שֶׁמְּסָרוֹ הַלּוֹוֶה לְיַד הַמַּלְוֶה, אוֹ הַמּוֹכֵר לְיַד הַלּוֹקֵחַ, בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים מִיִּשְׂרָאֵל--אַף עַל פִּי שְׁאֵינוּ עָשׂוּי בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאֵין בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ--הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה בּוֹ מִבְּנֵי חוֹרִין:  וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁמְּסָרוֹ בִּפְנֵיהֶם, יוֹדְעִין לִקְרוֹתוֹ וּקְרָאוּהוּ כְּשֶׁמְּסָרוֹ, וְיִהְיֶה כְּתִקּוּן שִׁטְרֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁאֵינוּ יָכוֹל לְהִזְדַּיַּף וְלֹא לְהוֹסִיף בּוֹ וְלֹא לִגְרֹעַ.  וְלָמָּה לֹא יִגְבֶּה בּוֹ מִן הַמְּשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שְׁאֵין לוֹ קוֹל.

 

בהלכות אלו אנו רואים שיש נסיבות מסויימות שאנו מקבלים שטרות של גויים.

 

כתב מרן בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ו:

סעיף א[עריכה]

אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשרים לדון בו) אפי' בדין שדנים בדיני ישראל ואפי' נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה:

הגה: ויש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו"ם מעל חבירו (מהרי"ק שורש קנ"ד) וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו"ם (ריב"ש סי' ק"ב) ואפי' אינו דן לפני עכו"ם רק שכופהו על ידי עכו"ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד (מרדכי פרק הגוזל קמא).

ועיין לקמן סי' שפ"ח מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניה' ואח"כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח) וי"א דנזקקין לו (מרדכי בפרק הגוזל בתרא) אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו"ם (מהר"מ מירזבורג) והסברא ראשונה נ"ל עיקר:

סעיף ב[עריכה]

היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו:

הגה: ויש רשות לב"ד לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא) וכל זה דוקא כשאינו רוצה להיות ציית דין אבל בלא"ה אסור לב"ד להרשות לדון לפני עכו"ם (מהרי"ק שורש א'):

הרמ"א מוסיף שמותר גם להעיד בפני בתי דינים הדנים לפי דיני הגויים.

 

וכתב מרן בסימן ח':

סעיף א[עריכה]

כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בל"ת:

הגה: ואסור להעמיד ע"ה לדיין על סמך שישאל כל פעם לחכם (ב"י) ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אע"פ שאינם ראויים לדיינים וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם ב"ד שאינם ראוים מן התורה (ב"י בשם תשו' הרשב"א) וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (ועיין לעיל סוף סימן ג'):

 

מדברי הרמ"א אנו למדים שלעיתים כשאין דיינים ראויים, יש למנות את הטוב ביותר שיש לך.

השאלה הנשאלת היא האם אותם דיינים עמי הארצות משמשים כפתרון נקודתי או שהם יכולים לחוקק חוקים לפי מיטב הבנתם.

החזון איש כתב בחושן משפט, בסימן בסימן ט"ו סעיף ד, דן לגבי דיינים שבסוריה שאינם בקיאים בדיני תורה, ולדעתו אינם דיינים אינם רשאים לחוקק חוקים שאינם על פי דיני תורה אלא רק לדון כפתרון נקודתי, כי אותו דיין עם הארץ דן מדין פשרה. ואם הם עושים כן הרי הם מחללים את התורה והרי הם מרימים יד בתורת משה.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחווה דעת כרך ד' סימן ס"ה גם אוסר לדון שלא בפני דיני התורה.

וכן רוב הפוסקים מתייחסים לבתי המשפט בישראל כערכאות של גויים.

הרב גורן וכן השופט אילו סוברים שבתי משפט בישראל גינם כבתי דינים שבסוריה כלומר כדיינים עמי הארצות.

במציאות המשפטית היום במדינת ישראל

  1. משפט פלילי – אין לנו ברירה אלא לדון על פי הדין במדינת ישראל
  2. דיני ממונות – יש לדון על פי דין תורה ובמידה ואחד הצדדים לא רוצה על הצד השני ליטול רשות מהדיינים כדי לדון בבתי המשפט כדי להציל מידי חבירו.
  3. חוקים שאינם סותרים את התורה (כגון חוקי מיסים, תעבורה וכדומה) – יש לקבל חוקים אלה ולדון על פיהם מדין של דינא דמלכותא דינא.
  4. בית דין עבודה – אפשר לדון בבית דין זה.
תגיות: 
תאריך: 
01/02/19 כ"ה שבט התשע"ט
x

Audio Playlist