דיני ערלה - חלק א

דיני ערלה

נאמר במשנה פרק א' מסכת ערלה:

א  הנוטע לסייג ולקורות, פטור מן העורלה.  רבי יוסי אומר, אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג--הפנימי חייב, והחיצון פטור.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

אמר ה' ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו, כל שנתכון בו למאכל חייב בערלה, אבל אם נתכון בנטיעתו לעשות ממנו סייג או לקחת ממנו עצים אינו חייב בערלה. ר' יוסי אומר אפילו אילן אחד ונתכון בנטיעתו שהיא חלקו שמצד רשות הרבים סייג לחלק השני שבתוך הגנה, ונתכון בחלק הזה שבתוך הגנה שיהיה למאכל הרי דינו של זה חלוק, הפנימי חייב בערלה, והחיצון פטור. והלכה כר' יוסי.

ג  אילן שנעקר והסלע עימו, שטפו נהר והסלע עימו--אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב.  נעקר הסלע מצידו, או זיעזעתו המחרשה, או שזיעזעו ועשאו בעפר--אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

העפר המהודק סביב שרשי האילן נקרא סלע, וקראוהו כן לפי שהאדמה הקשה שמגיעים אליה אחרי שחופרים הרבה נקראת כלשונם סלע, ודרך האילנות שמתפשטים מאד שרשיהם בארץ ומתהדק עליהם אותו העפר עד שייעשה סביב האילן ואפילו אחר עקירתו כאבן. אם היה באותו עפר שאפשר שתתקיים לחות אותו האילן בהיות בתוך אותו עפר בלבד ואח"כ ניטע עם עפרו במקום אחר אינו חייב בערלה, מפני שאינה נחשבת נטיעה שניה, אלא הרי הוא כאלו לא נעקר. זעזעתו המחרשה, נענעתו המחרשה. זעזעו ועשאו בעפר, ר"ל שזעזע את האילן עצמו והרימו ממקומו ולא הבדילו מן הארץ ואח"כ מילא סביבו עפר לפי שמתרחב מקומו כשמתנדנד, אם היה אפשר שיתקיים ולא יפסד אלו לא נתן עליו עפר, אינו חייב בערלה.

ה  אילן שנעקר ובו בריכה, והוא חייה ממנה--חזרה הזקנה להיות כבריכה.  הבריכה שנה אחר שנה, ונפסקה--מונה משעה שנפסקה.  סיפוק גפנים, סיפוק על גבי סיפוק--אף על פי שהבריכה בארץ, מותר.  רבי מאיר אומר, מקום שכוחה יפה, מותר; מקום שכוחה רע, אסור.  וכן בריכה שנפסקה, והיא מלאה פירות--אם הוסיף במאתיים, אסור.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

אם הטה ענפי האילנות והשכיבם על הארץ וחיפה אותם בעפר וצמחו אותן הענפים ונעשו אילנות והשרישו בארץ וקצותיהם מחוברים באילן הראשון, הרי אותם הענפים שהשרישו בארץ נקראים בריכה, והאילן הראשון נקרא זקנה. אמר, שאם נעקר האילן, ונשאר קיים ושואב לחלוחית מענפיו שהשרישו בארץ, הרי חזר האילן עצמו להיות כאלו הוא הבריכה, וחזרו הענפים שהיו בריכה כאלו הם האילן העיקרי, וזה הוא אמרו חזרה הזקנה להיות כבריכה. וביאר בבבא שניה איך דין הבריכה עם הזקנה, ואמר, הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה, ר"ל שטמן מענפי האילן זה בארץ בשנה זו וצמחו, ולשנה הבאה לקח הענפים שצמחו בשנה ראשונה וטמן גם אותם בארץ, ולא חדל מלעשות כן, הרי כל מה שיצמח בכל אותם הענפים המחוברים זה בזה אינו חייב בערלה. מפני שהקצה שלהן מחובר באילן הראשון. ואם נכרתו הענפים והובדלו קצותיהן מן האילן הראשון מונה משעה שנפסקה ותתחייב בריכה זו בדיני הערלה. וסיפוק גפנים סיפוק על גבי סיפוק, הוא שיקח ענף מדליה זו וימשיך אותו עד הדליה השניה וירכיב בה קצהו, ואפילו טמנו בארץ, כלומר אפילו לקח הענף וטמנו בארץ. וסיפוק על גבי סיפוק, כגון שהרכיב קצה ענף אילן זה באילן אחר, וקצה ענף האילן השני בראשון, הרי זה פטור מן הערלה בכל אלו. ואמרו בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו, מכאן אמרו סיפוק הגפנים סיפוק על גבי סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר. וזו ההברכה וההרכבה האמונים בספרא שאינן חייבין בערלה הן האמורים במשנה זו, כגון שהבריך את האילן ועיקרו קיים בארץ ולא נעקר, או שמשך ענף מאילן זה והרכיב קצהו באילן אחר ועיקרו מחובר לאילן הראשון. אבל אם כרת ענף והרכיבו באילן אחר או טמנו בארץ הרי זה חייב בערלה, וזוהי ההברכה וההרכבה האמורים במסכת סוטה באמרם אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, וזכור כללים אלו שלא תסתפק בהן ותחשוב שהן סותרין זה את זה, ששם אמרו נוטע ומבריך ומרכיב חייב בערלה, ובספרא מפורש שמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה, והם שני מיני הברכה ושני מיני הרכבה כמו שביארתי לך. אמר ר' מאיר שאם היה ענף זה שהרכיב קצהו אם היה כחו מרובה והרכיבו באילן אחר ולא נתוסף כוחו אלא מעט, אינו חייב בערלה. ואם היה כוחו רע, וכשהרכיבו הוסיף הרבה בכוחו, כגון שהיה האילן שהרכיב ממנו ענף זה חלש, וזה שהרכיב בו חזק, הרי זה חייב בערלה. ואין הלכה כר' מאיר. ואמרו וכן בריכה שנפסקה, מוסב על מה שאמר בתחלת ההלכה מונה משעה שנפסקה. וכבר ביארנו שהפירות שבבריכה אינן חייבין בערלה כל זמן שעיקר הענף מחובר באילן הראשון כלומר בזקנה, ואם היו בו פירות ונכרתו קצות הענפים מן הזקנה הרי זו חייבת בדין הערלה מכאן ולהבא כמו שאמר מונה משעה שנפסקה, ומותר לאכול אותם הפירות מיד מפני שגדלו בהתר, ואם הניח אותן הפירות עד שהוסיפו אחר שנפסקה אחד ממאתים שהוא שעור איסור הערלה כמו שיתבאר, הרי נאסרו אותן הפירות ונעשו ערלה. וכבר ביארנו בפרק חמישי דכלאים היאך משערין תוספת זו.

כתב הרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק י':

ב  הַנּוֹטֵעַ אִילָן מַאֲכָל, וְדַעְתּוֹ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה סְיָג לַגִּנָּה, אוֹ שֶׁנְּטָעוֹ לְקוֹרוֹת הָאִילָן, לֹא לְפֵרוֹתָיו--הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הֶעָרְלָה; נְטָעוֹ לִסְיָג, וְחָזַר וְחִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכָל, אוֹ שֶׁנְּטָעוֹ לְמַאֲכָל, וְחָזַר וְחִשַּׁב עָלָיו לִסְיָג--כֵּיוָן שֶׁעֵרַב בּוֹ מַחְשֶׁבֶת חִיּוּב, חַיָּב.  נְטָעוֹ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לִסְיָג, וּמִכָּאן וְאִלַּךְ לְמַאֲכָל--אֵין לוֹ רְבָעִי:  שֶׁכָּל שְׁאֵין לוֹ עָרְלָה, אֵין לוֹ רְבָעִי.

ג  נָטַע אִילָן וְחִשַּׁב שֶׁיִּהְיֶה הַצַּד הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ לְמַאֲכָל וְהַחִיצוֹן לִסְיָג, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַצַּד הַתַּחְתּוֹן לְמַאֲכָל וְהָעֶלְיוֹן לִסְיָג--זֶה שֶׁחִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכָל, חַיָּב בֶּעָרְלָה; וְזֶה שֶׁחִשַּׁב עָלָיו לִסְיָג אוֹ לְעֵצִים, פָּטוּר:  שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בְּדַעְתּוֹ שֶׁלַּנּוֹטֵעַ.  וְהַצֶּלֶף חַיָּב בֶּעָרְלָה, הָאֲבִיּוֹנוֹת בִּלְבָד; אֲבָל הַקַּפְרִיסִין, מֻתָּרוֹת.

ניתן ללמוד שחיוב הערלה תלוי בכוונתו של הנוטע, אם למאכל חייב ואם לגדר פטור, ויתר מכך אפילו אותו עץ עצמו אם חלקו מיועד לגדר וחלקו למאכל הרי חלקו פטור וחלקו חייב.

מכאן אנו למדים למשמעות דברי חז"ל "ונטמאם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם", שאין הכוונה שמאכל האסור משפיע על שכלו או על גופו באופן פיזיולוגי, כי הרי אותו עץ חלק מפירותיו אסורים וחלק מותרים, אלא הכוונה שעצם אי ההליכה בדרך ה' ושמירת המצוות אלא האדם הולך בשרירות לבו, היא אשר גורמת לאדם לחסרון הדעת ושחיתות המידות.

ד  הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, חַיָּב בֶּעָרְלָה--שֶׁנֶּאֱמָר "וּנְטַעְתֶּם" (ויקרא יט,כג), אַפִלּוּ לָרַבִּים.  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, פָּטוּר.

בשונה מדיני תרומות ומעשרות שלא חלים בהפקר, הרי שערלה חייבת גם בעצים שהם הפקר. אולם החיוב של עצי הפקר הוא דווקא בישראל שחיוב הערלה הוא מדאורייתא, אבל לא בחו"ל שהחיוב הוא מדרבנן.

ה  הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה, וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע בֵּין לְיִשְׂרָאֵל בֵּין לְעַצְמוֹ, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע--חַיָּבִין בֶּעָרְלָה וּבָרְבָעִי.

ו  הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו בִּמְקוֹם פְּכָשִׁין, פָּטוּר; אַפִלּוּ הַנּוֹטֵעַ בִּמְקוֹם שְׁאֵינוּ יִשּׁוּב, פָּטוּר:  וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה, כְּדֵי טִפּוּל שֶׁמִּטַּפֵּל בְּפֵרוֹתָיו עַד שֶׁמְּבִיאָן לְיִשּׁוּב.  אֲבָל אִם הָיָה עוֹשֶׂה כְּדֵי טִפּוּלוֹ, חַיָּב בֶּעָרְלָה.

ז  הַנּוֹטֵעַ לְמִצְוָה--כְּגוֹן שֶׁנָּטַע אֶתְרוֹג לַלּוֹלָב, אוֹ זַיִת לַמְּנוֹרָה--חַיָּב בֶּעָרְלָה.  הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ נָטַע, פָּטוּר מִן הֶעָרְלָה; נָטַע וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, חַיָּב בֶּעָרְלָה.

דיני עורלה חלים גם ביבול גוי וגם בפירות שהם מצווה או הקדש, בשונה מדיני תרומות ומעשרות שלא חלים ביבול גוי או הקדש (דווקא אם נגמר מלאכתן בידי הגוי או ההקדש).

ח  הַנּוֹטֵעַ בַּעֲצִיץ שְׁאֵינוּ נָקוּב, חַיָּב בֶּעָרְלָה--אַף עַל פִּי שְׁאֵינוּ כָּאָרֶץ לִזְרָעִים, הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ לְאִילָנוֹת.  [ט] וְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, חַיָּב בֶּעָרְלָה.

לדעת הרמב"ם אין הבדל בין אילן בקרקע לבין אילן בעציץ שאינו נקוב שבכל מקרה חייב בערלה בארץ ישראל (בניגוד לדיני תרומות ומעשרות שהיבול הגדל בעציץ שאינו נקוב אסור מדרבנן.

יא  זִעְזַע אֶת הָאִילָן וְלֹא עֲקָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ מִלָּא סְבִיבוֹתָיו בֶּעָפָר--אִם יָכוֹל לִחְיוֹת אִלּוּ לֹא מִלָּא סְבִיבוֹתָיו, הֲרֵי זֶה פָּטוּר; וְאִם לָאו--הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעָקַר וְנָטַע, וְחַיָּב.

יב  וְכֵן אִילָן שֶׁנֶּעְקַר, וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ בָּאָרֶץ שֹׁרֶשׁ אֶחָד, אַפִלּוּ כְּמַחַט שֶׁמְּלַפְּפִין עָלֶיהָ הָרוֹקְמִין אֶת הַשָּׁנִי, וְהִחְזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ וּנְטָעוֹ--פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִחְיוֹת.

יג  נֶעְקַר כֻּלּוֹ, וְנֶעְקְרָה הַסֶּלַע שֶׁשָּׁרָשָׁיו בָּהּ עִמּוֹ, וְחָזַר וּנְטָעוֹ כְּמַה שְׁהוּא, בְּכָל הָאֲדָמָה שֶׁסְּבִיבוֹת שָׁרָשָׁיו--אִם יִהְיֶה יָכוֹל לִחְיוֹת מֵאוֹתָהּ אֲדָמָה אִלּוּ לֹא נְטָעוֹ, הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נֶעְקַר; וְאִם לָאו, חַיָּב.

אילן שעקרו עם גוש עפר שיכול להתקיים בו 30 ימים, לא אבד את העורלה ואין צורך למנות שנות עורלה מחדש (ואפילו אם העבירו בספינה או רכב ממתכת שאינה מחוררת).

כ  נוֹטְעִין יֵחוּר שֶׁלְּעָרְלָה; וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁלְּעָרְלָה--מִפְּנֵי שְׁהוּא פְּרִי, וּפֵרוֹת עָרְלָה אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכּוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת.  וְאִם עָבַר וְנָטַע אֱגוֹז שֶׁלְּעָרְלָה, הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ מֻתָּר כִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת.

כא  וְכֵן אֵין מַרְכִּיבִין כַּפְנָיוֹת שֶׁלְּעָרְלָה בִּדְקָלִים, מִפְּנֵי שֶׁהַכַּפְנָיוֹת כַּפְּרִי.  עָבַר וְהִרְכִּיב, מֻתָּר:  שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גוֹרְמִין, אֶחָד אָסוּר וְאֶחָד מֻתָּר--הֲרֵי זֶה הַנִּגְרָם מִשְּׁנֵיהֶם מֻתָּר.  לְפִיכָּךְ הַצּוֹמֵחַ מִפֵּרוֹת עָרְלָה מֻתָּר--שֶׁהֲרֵי גָּרַם לוֹ לִצְמֹחַ הַפְּרִי הָאָסוּר, וְהָאָרֶץ הַמֻּתֶּרֶת.

יש הבדל בין פרי של ערלה לבין חלקים אחרים של עץ ערלה, שהפרי אסור בהנאה ואילו ענף או חלק אחר של העץ אינו אסור בהנאה ולכן את הפרי אסור לשתול מזרעו, אולם מותר לכתחילה לקחת ייחור מעץ ערלה ולנטוע אותו בהלכה.

אך בדיעבד אם נטע זרע מפרי ערלה הרי שאין פירות העץ נאסרים (לאחר 3 שנים כמובן) מפני שזה (פרי ערלה) וזה (קרקע) גורם – מותר.

[יג] אִילָן שֶׁקְּצָצוֹ מֵעִם הָאָרֶץ, וְהִחְלִיף--חַיָּב בֶּעָרְלָה, וּמוֹנִין לוֹ מִשָּׁעַת קְצִיצָה

כלומר אילן שקצצו עד גובה האדמה, הרי שכל הצומח כאילו ניטע מחדש. השאלה אם דין זה דווקא עד פני אדמה ממש או אפילו פחות מטפח. מארי מביא דברי רדב"ז בהערה ט"ז:

40863_1.jpg

ולכן, יוצא איפוא שלדעת הרמב"ם מי שקוצץ את האילן ומשאיר פחות מטפח אבד את שנות הערלה ולכן מי שיש לו גינה ורוצה לשמור על הערלה, עליו להקפיד לא לקצוץ עד שישאיר פחות מטפח.

יד  אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב--חַיָּב.  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁחָתַךְ בַּד אֶחָד מִן הָאִילָן וְהִבְרִיכוֹ בָּאָרֶץ, אוֹ הִרְכִּיבוֹ בְּאִילָן אַחֵר; אֲבָל אִם מָתַח בַּד אֶחָד מִן הָאִילָן הַזָּקֵן וְהִבְרִיכוֹ בָּאָרֶץ, אוֹ הִרְכִּיבוֹ בְּאִילָן אַחֵר וְעִיקַר הַבַּד מְעֻרֶּה בָּאִילָן הַזָּקֵן--הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

טו  גָּדַל זֶה הַיֶּלֶד שֶׁהִבְרִיךְ וְעָשָׂה פֵּרוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִפְסַק עִיקָרוֹ שֶׁהָיָה מְעֻרֶּה בָּאִילָן הַזָּקֵן--מוֹנֵה מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסַק.  וְאוֹתָן הַפֵּרוֹת מֻתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלוּ בְּהֶתֵּר; וְאִם הִנִּיחָן אַחַר שֶׁנִּפְסַק הָעִיקָר, עַד שֶׁהוֹסִיפוּ בְּמָאתַיִם--הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.

טז  יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָהּ בַּזְּקֵנָה, וְהָיוּ פֵּרוֹת בַּיַּלְדָּה--אַפִלּוּ הוֹסִיפוּ מָאתַיִם--הֲרֵי אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁלַּיַּלְדָּה אֲסוּרִין, שְׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִיקָר הָאָסוּר.

יז  אִילָן שֶׁהִבְרִיךְ מִמֶּנּוּ בַּד בָּאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ נֶעְקַר הָאִילָן כֻּלּוֹ, וַהֲרֵי הוּא חוֹיֶה מִן הַבַּד שֶׁהֻבְרָךְ בָּאָרֶץ--נַעֲשָׂה אוֹתוֹ אִילָן כְּאִלּוּ עַתָּה נֻטַּע, וְחַיָּב בֶּעָרְלָה; וּמוֹנֶה לָאִילָן וּלְמַה שֶׁצָּמַח מִן הַהַבְרָכָה, מִשָּׁעָה שֶׁנֶּעְקַר.

יח  הֲרֵי שֶׁהִבְרִיךְ בַּד בָּאָרֶץ, וְצָמַח, וְהִבְרִיךְ בַּד אַחֵר מִמַּה שֶׁצָּמַח בָּאָרֶץ, וְצָמַח, וְחָזַר וְהִבְרִיךְ מִן הַשְּׁלִישִׁי, אַפִלּוּ הֶן מֵאָה מְעֻרִּין זֶה בְּזֶה--הוֹאִיל וְלֹא נִפְסְקוּ מִן הָעִיקָר הָרִאשׁוֹן, הַכֹּל מֻתָּר; וְאִם נִפְסַק עִיקָר הָרִאשׁוֹן, מוֹנֶה לַכֹּל מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסַק.  [יט] וְאִילָן הַיּוֹצֶא מִן הַגֶּזַע, פָּטוּר מִן הֶעָרְלָה; מִן הַשָּׁרָשִׁים, חַיָּב בֶּעָרְלָה.

יוצא איפוא, כל שהעץ החדש יונק מהעץ הזקן, הרי שאין צורך למנות ערלה, ואם ניתק מהעץ הזקן זה נחשב כאילו ניטע העץ החדש כעת ומונים מאותו עת שלוש שנים. יתר על כך, כל שהאילן הזקן ניתק מהאדמה והוא יונק מהעץ החדש, הרי ששני האילנות נעשו כאילו נטעו כעת מחדש ומונים ערלה מחדש.

ויש גם כאן עניין השקפתי, שכל רפורמה שלא ניזונת ותלויה בעיקרי הדת הרי זו דת חדשה שאין לה יסוד ובסיס תורני.