זריחה ושקיעה בהלכה - הרב רצון ערוסי

הרה"ג רצון ערוסי

שאלה: בפיהמ"ש ברכות ובהל' תרומות יש לדייק בלשון רבנו, שיש 2 שלבים, ביאת שמש = הערב שמש, שזה השלב הראשוני אחריו מתחיל שלב שני של טוהר הרקיע שזה צאת הכוכבים.
תשובה: אין חולק על פירוש זה. הבעיה ההלכתית, זמן בין השמשות משתשקע החמה (כי הסתתרות כדור החמה מעינינו) עד לבין השמשות.

שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם

הרב איתמר כהן

במאמר הבא נבאר בעז"ה את המושגים, "שקיעת החמה" ו"בין השמשות" במשנת הרמב"ם. מושגים אלו הם מושגי זמן, ולמרות שלכאורה הם פשוטים, ושקיעת החמה משמעו שישקע גלגל השמש כלומר שייעלם מהאופק, וגם בין השמשות הוא מושג ברור כמו שנתבאר בהלכות שבת (ה,ד), אולם דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב,ט), והשוואת דבריו לנאמר בתלמוד במסכת שבת (דף לד-לה), גרמו למפרשים להאריך רבות בביאור מושגים אלו. כדי שיהיה הביאור שלם, נתחיל את הרצאת הדברים מהתלמוד שהוא המקור לדברי הרמב"ם. לאחר שנדע מהם מקורותיו של הרמב"ם, ומה גרם לו לפסוק כפי שפסק, יקל עלינו להבין את דבריו כיאות, ויתבררו הדברים כראוי.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לד,ב לה,א-ב
תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה - מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. [התלמוד מביא ברייתא שהובאו בה שלש דעות לביאור המושג בין השמשות, דעת רבי יהודה, רבי נחמיה, ורבי יוסי. לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה זמן זה מתחיל מיד אחרי שקיעת החמה, ואילו לדעת רבי יוסי זמן זה כמה שניות סמוך לצאת הכוכבים]
... הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות! [שואל התלמוד, שיש בלשון הברייתא סתירה, מפני שמתחילת הברייתא משתמע שזמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה, ואילו מהמשך הברייתא משתמע שבין השמשות הוא לאחר מכן, משיחשיך התחתון ולא יחשיך העליון].
אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני, איזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. [מתרץ התלמוד, שיש להסביר את הברייתא בשני אופנים, לדעת רבה משקיעת החמה הוא בין השמשות, ואף משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין השמשות, ואילו לדעת רב יוסף בשקיעת החמה עדין הוא יום, ורק לאחר מכן משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין השמשות].
ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? אילימא תלתא פלגי מילא - נימא מיל ומחצה! אלא תלתא תילתי מילא - נימא מיל! אלא: תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? אילימא תרי פלגי מילא - לימא מיל! ואלא תרי רבעי מילא - לימא חצי מיל! אלא: תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? - איכא בינייהו פלגא דדנקא. [מוסיף התלמוד לבאר, שרבה ורב יוסף הולכים לשיטתם, ולרבה זמן בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא שני שליש מיל. מיל הוא מהלך 24 דקות לדעת הרמב"ם, ולפי שיטתו, לדעת רבה זמן בין השמשות הוא 18 דקות לאחר שקיעת החמה, ואילו לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא 16 דקות, וימתין אחר השקיעה 2 דקות, ואז יתחיל זמן בין השמשות 16 דקות עד צאת הכוכבים. גם לפי רבה וגם לפי רב יוסף זמן צאת הכוכבים הוא 18 דקות אחר השקיעה].
... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא? אילימא לטבילה - ספקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. [לאחר מכן מביא התלמוד את פסיקת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: "הלכה כרבי יהודה לעניין שבת, והלכה כרבי יוסי לעניין תרומה". ומבאר התלמוד, שרבי יוחנן מספק פסק להחמיר בכל המקרים, והלכה כרבי יהודה לעניין שבת, ולא יעשה מלאכה משקיעת החמה, שאז מתחיל זמן בין השמשות של רבי יהודה. והלכה כרבי יוסי לעניין אכילת תרומה, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו, אלא אחר בין השמשות של רבי יוסי, דהיינו רק מצאת הכוכבים].
אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים. [בסוף הסוגיה מביא התלמוד את מימרת רב יהודה בשם שמואל, החולק על כל האמור למעלה, ולשיטתו זמן בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שהובאו למעלה, אלא זמן בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין היראות כוכב שלישי. אבל כל זמן שיש כוכב אחד עדין הוא יום גמור. ומשיצאו שלושה כוכבים הוא לילה גמור. והתלמוד מביא סיוע לשיטתו מברייתא שבה נאמר כדבריו. וביאר רבי יוסי, ששלושה כוכבים שאמרנו שהם לילה, הכוונה לשלושה כוכבים בינוניים].

על פי פסק רבי יוחנן שהובא בסוגיה, הלכה כרבי יהודה ורבי יוסי שהובאו בברייתא הראשונה. והטעם שפסק כדברי שניהם, מפני שיש לנו ספק מהי הגדרת בין השמשות, ומספק נחמיר ככל השיטות, לפיכך בשבת ננהג כרבי יהודה, ולא נעשה מלאכה בכניסת השבת משקיעת החמה, ובאכילת תרומה ננהג כרבי יוסי, ולא יאכלו כהנים טמאים שטבלו וטהרו בתרומה אלא מצאת הכוכבים. היוצא מכך, זמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת החמה. אם נתבונן, נראה שהגדרת סוף זמן בין השמשות, לא נתבארה כראוי בברייתא הראשונה, מפני שלא נזכר בה צאת הכוכבים, ולא נזכר בה איזה כוכבים, גדולים או קטנים. לעומת זאת בברייתא השנייה הדברים נתבארו כראוי, וסוף זמן בין השמשות בצאת שלושה כוכבים בינוניים. היוצא מכל הנ"ל, זמן בין השמשות הוא משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים.

אם ננסה לברר מהסוגיה כמה דקות הוא פרק זמן זה, נוכל להסתייע בדברי רבה, שביאר שפרק זמן זה של בין השמשות הוא 18 דקות, מהשקיעה ועד צאת שלושה כוכבים בינוניים.

רי"ף מסכת שבת דף טו עמוד א
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי לענין תרומה [דף ל"ה ע"ב] דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי: הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק אי אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק עבדינן לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה [בבא - בתרא קי"ד ע"ב] בר משדה קנין ומחצה הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה.

הרי"ף הביא את פסק רבי יוחנן שבסוגיה, וביאר שמספק נעשה כשיטת רבה המחמירה, וזמן בין השמשות מתחיל מיד מהשקיעה, ולא כשיטת רב יוסף שממתין 2 דקות אחרי השקיעה, ורק אז מתחיל זמן בין השמשות.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת ה,ד:
"משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג - חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו - לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות ז,ב:
"אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם)".

פסק הרמב"ם הוא כשיטת רבי יוחנן על פי ביאור הרי"ף, ובשבת מספק נחמיר ולא נעשה מלאכה משקיעת החמה, מפני שאז מתחיל זמן בין השמשות, ובתרומה מספק נחמיר, ולא יאכלו הכהנים בתרומה אלא אחר בין השמשות, משיצאו שלושה כוכבים בינוניים, והוא לילה ודאי. וכבר ביארנו שפרק זמן זה של בין השמשות הוא 18 דקות, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות תרומות כמו שליש שעה, שליש שעה הוא 20 דקות, וכוונת הרמב"ם באומרו כמו שליש שעה, ל- 18 דקות.

היוצא מכל הנ"ל, שקיעת החמה שנאמרה בדברי הרמב"ם כמשמעה, שתיסתר השמש מעין רואים באופק, וזהו שקיעתה, ומאז מתחיל זמן בין השמשות הנמשך 18 דקות, ואז מגיע צאת הכוכבים, וייראו שלושה כוכבים בינוניים, והוא לילה ודאי.

***

כאן המקום לבאר, כי על פי התצפיות שערכו החברים, משקיעת החמה עד צאת כוכב אחד יש 20 דקות, לאחר מכן עד צאת כוכב שני יש 5 דקות, לאחר מכן עד צאת כוכב שלישי יש פחות מדקה, סה"כ מהשקיעה עד צאת 3 כוכבים בינוניים 26 דקות.

להלן הנתונים ושמות הכוכבים, כפי שנתקבלו באדיבותו הרבה של ר' אלדד בשארי יצ"ו. הכוכב הראשון הנראה הוא כוכב וגה Vega, מקבוצת נבל Lyra. הכוכב השני הנראה הוא כוכב ארקטורוס Arcturus, מקבוצת שומר הדובים Bootes. [ולמרות שכוכב זה בהיר מוגה, בעונה זו הוא נראה אחריו מכיוון שהוא קרוב לאופק המערבי בעונה זו. יש המזהים כוכב זה עם "עש" המקראי (איוב ט,ט): עושה עש כסיל וכימה]. והכוכב השלישי הנראה הוא כוכב אלטיר Altair, מקבוצת נשר Aquila. הדברים התפרסמו בספר "וישם מדברה כעדן" (עמ' 331-332).

נמצא שתוצאות התצפיות קרובות מאוד לדברי התלמוד והרמב"ם, ואת השינוי ביניהם יש לתלות בשינוי המקומות.

***

בסוף הסוגיה, הובאו דברי רב יהודה בשם שמואל, והברייתא, המגדירים את בין השמשות מזמן היראות שני כוכבים עד זמן היראות שלושה כוכבים. כפי שכבר כתבנו, ברייתא זו השנייה (שבת לה:) סותרת את הנאמר בברייתא הראשונה (שבת לד:), מפני שלשיטתה זמן בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שהובאו בברייתא הראשונה, אלא זמן בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין היראות כוכב שלישי, אבל כל זמן שיש כוכב אחד הוא יום ודאי.

עד כאן הבאנו את פסק הרמב"ם לגבי שבת או תרומה, שבעקבות דברי רבי יוחנן, פסק כברייתא הראשונה, ומחמת הספק נחמיר. והנה, אם נעיין היטב בהלכות קידוש החודש, נווכח שפסק הרמב"ם גם כברייתא זו השנייה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב,ט):

"ראוהו בית דין עצמן, בסוף יום תשעה ועשרים - אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים [הכוונה שעדין לא יצא הכוכב השני השייך לליל שלושים, ראה ביאור הרב קאפח שם] - בית דין אומרים מקודש מקודש, שעדיין יום הוא. ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים - למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם, ויעידו הם השניים בפני השלושה; ויקדשוהו השלושה".

הרמב"ם התחיל את ההלכה, אם עדין לא יצא כוכב בליל שלושים בית דין אומרים מקודש, משתמע מדבריו שאם כבר יצא כוכב אחד שוב אינם יכולים לקדש את החודש. והנה בהמשך ההלכה הוא כותב, ואם ראוהו בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים, אינם יכולים לקדשו אלא למחר, אולם דבר זה סותר לנאמר בתחילת ההלכה שמאז שיצא כוכב אחד אינם יכולים לקדשו. על כורחנו, כשכתב הרמב"ם אם לא יצא כוכב בליל שלושים, התכוון אם לא יצא הכוכב השני השייך לליל שלושים, מפני שהכוכב הראשון שייך ליום עשרים ותשעה, והכוכב השני שייך לליל השלושים, ורק אם יצאו שני כוכבים אין בית דין יכולים לקדש את החודש אלא למחר, אבל כל זמן שיש רק כוכב אחד, עדין יום הוא, ויכולים בית דין לקדש את החודש. וכך ביאר הרב קאפח שם בהערה כד.

מה מקור דברי הרמב"ם להלכה זו, דברי רב יהודה בשם שמואל, והברייתא השנייה, "כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה – לילה". והשאלה הנשאלת, איך פסק הרמב"ם כברייתא זו השנייה, והרי בהלכות שבת ותרומות פסק כברייתא הראשונה, ובין השמשות מתחיל משקיעת החמה עד שלושה צאת הכוכבים, ואיך פסק בהלכות קידוש החודש שבין השמשות מתחיל מזמן יציאת כוכב שני עד זמן יציאת כוכב שלישי?

תשובה: יש להבחין בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה, לבין הגדרת יום לגבי קידוש החודש. בשבת ותרומה מצאנו שרבי יוחנן בתלמוד במסכת שבת פסק בהם להחמיר כדברי רבי יהודה שבברייתא הראשונה, אולם לגבי קידוש החודש לא מצאנו בדבריו התייחסות, ואם ננהג כדבריו נימנע מלקדש החודש בזמנו. ואדרבה מצאנו משנה האומרת שעד שלא חשיכה מותר לקדש החודש. וזה לשון המשנה במסכת ראש השנה (ג,א):

"ראוהו בית דין וכל ישראל - נחקרו העדים, לא הספיקו לומר מקודש, עד שחשיכה - הרי זה מעובר ..."

היוצא מדברי המשנה, אף ששקעה השמש, עד שלא חשיכה מותר לקדש את החודש. אולם היאך נדע את ההגדרה המדויקת לחשיכה, על כורחנו להסתייע מדברי הברייתא השנייה שהובאה במסכת שבת המבארת בדיוק, כוכב אחד יום, שני כוכבים בין השמשות ולא יקדשו אז את החודש מספק, ושלושה ככבים לילה ודאי.

נמצאנו למדים, אין לערבב בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה, לבין הגדרת יום לגבי קידוש החודש, מפני שהקלו חכמים בקידוש החודש שיוכלו לקדשו בזמנו, והחמירו בשבת ובתרומה, שתישמר השבת בשלמות, ויאכלו הכהנים בזמן טהרה ודאי.

***

לעומת כל מה שכתבנו, הרב קאפח בביאורו למשנה תורה (קרית שמע פ"א הערה כו; תפלה פ"א הערה כה-כו; תפלה פ"ג הערה ט; תפילין פ"ד הערה כג; מילה פ"א הערה מב; שבת פ"ד הערה ז; קדוש החודש פ"ב הערה כד), כתב שלפי הרמב"ם שקיעת החמה ביאורו יציאת שני כוכבים. ובכך תתישב ההלכה בהלכות קידוש החודש עם ההלכה בהלכות שבת, וזמן בין השמשות הוא מיציאת שני כוכבים עד יציאת שלושה כוכבים. אולם על פי דברינו אין לדברים אלו מקור בתלמוד, ולא מצאנו שיערבבו חכמים בהגדרות הזמנים, אלא הם הקפידו בלשונם, שקיעת החמה ביאורו משיסתר כדור השמש, צאת הכוכבים ביאורו משיראו הכוכבים. ועוד שמיציאת שני כוכבים עד יציאת כוכב שלישי יש פחות מדקה, ואיך כתב התלמוד שיש בזמן זה שלושת רבעי מיל, 18 דקות.

***

לאחר שביארנו את כל הנ"ל, נבאר עוד מקומות שלכאורה משתמע מהם כדעת הרב קאפח ששקיעת החמה הוא צאת הכוכבים.

כתב הרמב"ם בפרהמ"ש ברכות א,א:
"ומה שהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים אף על פי שהיא עת אחת, הוא כדי ללמדינו תועלת אגב הרצאת הדברים, והיא שכהן טמא שטבל היום הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה ואף על פי שהוא מחוסר כפורים".

הרמב"ם כתב שהכהנים מותרים לאכול מזמן צאת הכוכבים, ולאחר מכן כתב שמותר לכהן טמא שטבל לאכול אחר שקיעת החמה, לכאורה משתמע מדבריו, שצאת הכוכבים הוא שקיעת החמה, כי הם נכתבו כביטויים מקבילים זה לזה. אולם המעיין בהערה 6 של הרב קאפח שהובאה בפרהמ"ש, יראה שהרמב"ם תיקן את הנוסח, וזה לשון הרב קאפח בהערה 6, על המילים "אחרי שקיעת החמה":
בכ"י ק פ, גרוב אלשמס וטהור אלכואכב, שקיעת החמה ויציאת הכוכבים. ונראה ברור שתקון זה יצא מתחת יד רבינו, ואע"פ שאינו בכ"י אוכספורד, וכבר פעמים רבות שואלים לרבינו על דבר מה בפירושיו ופסקיו, והוא עונה שאמנם כך כתב אבל יש לתקן כך וכך, אף זו כיוצא בהם. וכך מפורש בש"ס, וז"ל בהלכות תרומות פ"ז הל' ב: אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר, עד שיטהר הרקיע מן האור.

נמצא שאין בדברי הרמב"ם השוואה בין צאת הכוכבים לשקיעת החמה, וכבר תוקן, הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה וצאת הכוכבים.

***

משנה מגילה ב,ד:
"אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר".

וכתב הרמב"ם בפרהמ"ש:
"וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש".

הרמב"ם כתב שהיום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולא עד השקיעה, מכאן לכאורה הוכחה שבכל מקום שנזכר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא סוף היום, הכוונה לצאת הכוכבים. אולם ביאור זה אינו נכון, ויש ביום זמן שהוא לכתחילה וזמן שהוא בדיעבד. ולכתחילה נחשיב את תחילת היום בהנץ, ויעשה את הדברים שנמנו במשנה מהנץ, ורק בדיעבד נחשיב את תחילת היום בעלות השחר, ונתיר לעשות את הדברים שנמנו במשנה כבר מעלות השחר. והוא הדין אף בסוף היום, לכתחילה נחשיב את סוף היום בשקיעה, וכך הדין בשבת [שהחשבנו את סוף יום שישי ותחילת יום שבת כבר בשקיעה], ורק בדיעבד נחשיב את סוף היום בצאת הכוכבים, וכך הדין בקידוש החודש.

***

כתב הרמב"ם בהלכות תפילה א,ז:
"וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה".

הרמב"ם כתב ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, כלומר כבר שקעה החמה, והוא כותב שאין מתפללים את תפילת נעילה אלא סמוך לשקיעה, מכאן שאף אחר שנסתרה החמה, הוא סמוך לשקיעה, כי השקיעה היא יציאת שני כוכבים. אולם ביאור זה אינו נכון, הרמב"ם לא כתב שמתפללים את תפילת נעילה אחר הסתרות השמש, אלא שמתפללים אותה סמוך לשקיעה דהיינו לפני השקיעה, ואח"כ ביאר איך לשון נעילה מתקשר לשקיעה, וביאר נעילה דהיינו ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, וכיוון שתפילת זו נאמרת בסמוך לנעילת שערי שמים, דהיינו סמוך לשקיעה, דהיינו לפני השקיעה, לפיכך השם ההולם אותה הוא תפילת נעילה.

***

להרחבת הנושא, נעתיק את לשון ביאור הלכה, שנכתב על השו"ע (רסא,ב), שם הוא הביא את שיטת רבנו תם ואת שיטת הגר"א בביאור שקיעת החמה, והאריך להוכיח את שיטת הגר"א, ושכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ועוד חכמים, ושקיעת החמה ביאורו הסתרות כדור השמש.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסא סעיף ב:
"י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, ..."

ביאור הלכה סי' רסא, ד"ה מתחילת השקיעה:
"טעם לכל זה [הטעם למה שכתב השו"ע, שצריך לעשות תוספת שבת מתחילת השקיעה, עד זמן בין השמשות, שהוא פרק זמן של ג' מילין ורבע] דהנה בפסחים צ"ד איתא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד ל"ה] איתא דמשקיעת החמה מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה] ואמר שם דמשך בה"ש תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים הוי לילה א"כ קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים לשקיעת החמה שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה מעינינו ומאז עד צה"כ ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע לבד לצד המערבי ומאז מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי מיל קודם צה"כ ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הנ"ל הוא יום והוא משך ג' מילין ורביע ואז הוא זמן תוספת שבת וכמ"ש כאן בשו"ע ובין כולם המה ד' מילין ועד ד' מילין מהתחלת השקיעה לא הוי לילה ודאי זהו שיטת ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן של"א ס"ה במ"א משמע שם שדעתו להלכה כשיטה זו.
אבל הגר"א ז"ל חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה שבשבת לענין בה"ש הוא ג"כ התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא דר' יהודה דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל וקושיא הנ"ל תירץ לחלק בין צה"כ דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת הוא זמן של לילה שהוא ג' כוכבים בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כל הכוכבים הנראים בלילה שהוא זמן מאוחר הרבה והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואף על גב שנראה לעינים שמשך בה"ש שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים צריך להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו עוד בענין זה ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא בה"ש גמור וכנ"ל.
ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר סימן צ"ו דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו בפירוש הגאונים הראשונים בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע מהרי"ף והרמב"ם ורש"י ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביו"ד סימן רס"ו סקי"א לענין מלת בה"ש וע"ע בפי' מהרלב"ח על פ"ב מהלכות קידוש החודש להרמב"ם בד"ה כלל העולה שכתב ג"כ שמהרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל דמהתחלת השקיעה [דהיינו שהחמה נתכסה מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל מפראג בחדושיו על שבת פירש ג"כ ממש כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן ס"ל כן דתיכף כשנשקע גוף השמש ונתכסה מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות מרדכי בפ"ב דשבת וגם בספר סדר זמנים האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל דמיד אחר התחלת השקיעה הוי בה"ש. והנה למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא איסור גמור שלא לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת כל הני רבוותא הנ"ל [ובפרט בימינו שאין העולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה לכ"ע יש להחמיר לפרוש ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע ס"ג] ולאו דוקא לענין שבת דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום ובין לילה אזלינן להחמיר דתיכף בהתחלת השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש עד יציאת ג' כוכבים בינונים כנ"ל".

***

וראה עוד בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צו), שהביא יישוב לסתירה הנמצאת בתלמוד בדעת רבי יהודה, האם מהשקיעה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של מהלך ארבעה מילין (פסחים צד:), או משך זמן של מהלך שלושת רבעי מיל (שבת לד:). סתירה זו כידוע היא שגרמה לשיטת רבנו תם, המבאר שיש שתי שקיעות, ובמסכת פסחים דיבר רבי יהודה על השקיעה הראשונה, ואילו במסכת שבת דיבר רבי יהודה על השקיעה השנייה. ולעומת זאת, לדעת מהר"ם אלשקר יש לבאר את הסתירה אחרת, ובמסכת פסחים הובאה דעת רבי יהודה בתחילה, כשסבר כדעת חכמי ישראל שבשקיעה החמה מהלכת כנגד עובי הרקיע, וכשמגיעה לרום הרקיע היא מהלכת במשך כל הלילה מעל הרקיע, מפני שלא ידעו שכדור הארץ עגול, ואותו משך זמן שבו החמה מהלכת כנגד עובי הרקיע, הוא מהלך ארבעה מילין, ובמסכת שבת הובאה דעת רבי יהודה הסופית, אחר שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם שכדור הארץ קבוע והחמה סובבת מסביב כדור הארץ, ובלילה היא נמצאת בצד השני של הכדור, ואז משך הזמן מהיסתרות גלגל השמש עד צאת הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל. [אליבא דאמת, כבר הוברר שהחמה עומדת במקומה וכדור הארץ הוא הסובב סביבה, וסובב סביב עצמו, ומסיבובו סביב עצמו ייראו יום ולילה]. ועל פי יישוב זה, כבר אין צורך לשיטת ר"ת שיצר שתי שקיעות, ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמי ישראל שיש שתי שקיעות, אלא שקיעת החמה כמשמעו, היעלמות גלגל השמש באופק.

בשולי הדברים, נעתיק קצת מדברי מהר"ם אלשקר בשו"ת (סי' צו) לביאור הנושא:
קודם כל דבר צריך לפרש ולבאר מה היא כונת ר"ת ז"ל ומאן דעמיה ומה היא כונת האחרים ז"ל ולראות מאי בינייהו כלומר בין שתי הדעות. דע לך כי לדעת הכל שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה לחומרא לגבי רב יוסף. ואמנם בתחלת השקיעה יש הפרש גדול ביניהם דר"ת ז"ל אית ליה דשתי שקיעו' נינהו השקיעה הראשונ' משהתחילה להכנס בעובי הרקיע ואינה זורחת על הארץ כי לדבריו צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות על הכפה. והשקיעה השנית משגמרה ללכת כל עובי הרקיע ועדיין היא כנגד חלונה שלא עלתה על הכפה. ומהשקיעה הראשונה עד זאת השקיעה השנית מהלך ג' מילין ורביע וכל זה הזמן לר"ת ז"ל ומאן דעמיה כלו מן היום ומזמן זה עד צאת הג' כוכבים ג' רבעי מיל וזה הוא בין השמשות בענין שנמצא משקיעה ראשונה ועד הכוכבים ד' מילין דהיינו כל עובי הרקיע כרבי יהודה דפסחים. וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן. והעולה מדבריו של ר"ת ז"ל דשעור ג' מילין ורביע אחר שלא תראה החמה על הארץ כלו מן היום לכל דבר שהרי אין בין השמשו' מתחיל עד שקיעה שניה דהיינו סוף השקיעה וכדבעי' נמי למימר קמן.
אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני מהמורה והגאונים ז"ל סוברי' כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן העין ומתחלת שקיעת' באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעי' רגע שהן שני שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר הנראה לחוש הוא שלא יוכל אדם להכחישו. הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן.
ואתה ידעת דמה שהניע לר"ת לומר אותן דברים ולעשות שתי שקיעות היינו משום דקשיא ליה מדרבי יהודה דפסחים פ' מי שהיה טמא אדר' יהודה דבמה מדליקין דהכא קאמר דמשתשקע החמה ועד צאת הכוכבי' ג' רבעי מיל ובפסחי' קא"ר יהודה גופיה דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין ולפי' תרץ ז"ל דההיא דפסחי' מיירי בשקיעה ראשונה וההיא דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה והיינו דקאמר בפסחים משקיעת דמשמע מתחלת השקיעה ובבמה מדליקין אמרינן משתשקע דהיינו סוף השקיעה.
וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך בריתא דפסחים דר' יהודה תיובתא לעולא ולרבא ליתה להך בריתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת ביום למטה מן הרקיע מן המזרח למערב וכשמגעת לסופו נכנסת לעוביו וזו היא שקיעת' ומהלכ' על כל עוביו של רקיע וכשמגעת לסוף עביו הכוכבים נראים ומהלכת למעלה מן הרקיע כל הלילה מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו נכנסת ומהלכת בעוביו ולאלתר עולה עמוד השחר וכשמגעת לסוף עביו מנצת על הארץ ולפי' כששערו חשוכא וקדומא כמה הוא ממהלך שאר היום אמרו כי עביה של רקיע כמהלך חשכא וקדמא ושאר הרקיע כמהלך היום. וליתה להא מילתא מכמה אנפי לפי שאינו רקיע אחד וכו'. עד ואלו היתה עולה בלילה למעלה מן הרקיע היתה נראית בארץ ולא היה הרקיע חוצץ מלראותה שהרי בינינו כמה רקיעים ואין חוצצין אותה ואף רקיע שלה אינו חוצץ לראות מה שלמעלה ממנו וכו' עד נמצא הגלגל סובב סביבה אחת והמזלות קבועין בו. ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה מהלכ' למעלה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של ר' יהודה ושל רבה וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ כדרך שפירשנו אנו הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו חכמי' ז"ל ע"כ מדבריהם והם האריכו ואני קצרתי. וכל זה קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם.
עוד כתבו רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה אחרת ז"ל חלוקת רבה ורב יוסף משתשקע החמ' ולא תראה אפי' על ראשי דקלי' כל זמן שפני מזרח מאדימין עד שיכסיף התחתון לרב יוסף מן היום ולרבה בין השמשות ונתנו שיעור לעונות אלו ממהלך אדם ואזדו לטעמיהו דאיתמ' שיעור בין השמשות רבה אמ' ג' חלקי מיל ורב יוסף אמ' שני חלקי' נמצא בין זה לזה אחד מי"ב במיל והמיל אלפים אמה נמצ' בין רבה לרב יוסף שיעור מהלך קס"ז אמה והיא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. עד ומיהו לענין שבת רבה קמחמיר והא מילתא איסורא דאוריתא הוא ע"כ. עוד כתבו שם ז"ל דאמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא כי משתשקע החמה בדילין ממלאכות וכל בין השמשות מטילין אותו לחומרו לשני ימים שאם נולד בן בסוף ערב שבת מטילין אותו לחומרו שהוא בשבת ואין נמול בע"ש ומטילין אותו לחומרו שהו' בע"ש ואין שבת שמיני ע"כ.
גם רבי' נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמר' המשנה תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות ודוקא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן ע"כ. ומאומרו שתפול וכו' תדוק דהחמה הולכת תחת הארץ בלילה כדברי הראשונים ז"ל וכפי מה שפירשנו.
גם מדברי רש"י ז"ל נראה דהשקיעה היא כפי דברי חכמי אומות העולם שכתב פ' במה מדליקין ז"ל שהחמ' סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה נר' דסמוך לשקיעה באופק קאמ' דאז היא נראית על ראשי ההרים ודלא כר"ת ז"ל.
והרשב"א הקשה על דבריו של ר"ת ז"ל מן הירושלמי והניח הדבר בצרי' עיון. וגם הרי"ף ז"ל כתב גבי י"ה ז"ל ומ"מ צריך לפרוש משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות ע"כ. ולא חלק כלל וכן נמי כתב הר"י מקורביל תלמידו ז"ל. גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הר"ם במז"ל, פירש לנו הדבר בבירור שאין אחריו ברור, וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל. כתב ז"ל ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן הלילה וכו', והוא משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבי' בינוניים לא ככוכבים הנראים ביום ולא ככוכבים שא"א שיראו עד לב הלילה, וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי ויכול לעשות בו מלאכה ביום ששי, והעושה בו מלאכה בסוף יום השבת חייב סקילה, ואפילו ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה בכללה ותערוב השמש תחת עגולת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום, וכשיראו ג' כוכבים בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה, והזמן שיש בין ערובת השמש ובין ראיית הכוכבים הבינוניים הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה והוא זמן בין השמשות ודינו להחמיר, מהעקר שבידינו ספיקא דאוריתא לחומרא וכו', עד וצריך ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט, כמו שנזהרין ונמנעים מאכילת חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה, וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש. עכ"ל בספר אל כפאי"ה. וידוע הוא דכל הגלילות האלו אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל נינהו ואין נוטין מדבריו ימין ושמאל ובפרט מצרים שהיתה מקום מנוחתו ז"ל.
... וכ"ש דקושיין דר' יהודה לאו קושיא היא להשיג בה גבולות ראשונים, דכמה איכא בתלמודא בכיוצא בזה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ביומא בספר הזכות, דקשיא להו התם דר' יוחנן אדר' יוחנן, ותרץ שם דאפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא וכו', עד דכמה יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות כמו איכא דאמרי, ורב חננאל כתב מהן הרבה, ואפשר שאף סברא זו של ר' יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו כמו שאמרנו ע"כ. והכי נמי מצינן למימר הכא. [כשם שמצאנו בתלמוד שרבי יוחנן חזר בו ממה שאמר בתחילה, כך יש לפרש את הסתירה בדברי רבי יהודה, שחזר בו ממה שכתב בתחילה].
גם איכא למימר נמי דבילדותו בפסחים סבר כחכמי ישראל ובזקנותו סבר כחכמי אומות העולם שהודו חכמים לדבריהם כדאיתא בגמ' בהדיא. ...

סוף דבר, ביארנו את דברי התלמוד והרמב"ם בסוגיית שקיעת החמה ובין השמשות, ועלה בידינו שהדברים כמשמעם, שקיעת החמה ביאורו משיסתר גלגל השמש באופק, והיסתרות השמש היא שקיעתה בלשון חכמים. ובין השמשות הוא פרק הזמן המתחיל משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים. וכך ביארו הרבה ראשונים ואחרונים, ואין בדברינו שום דבר חדש שלא אמרוהו הקדמונים.

מהן הגדרות שקיעת החמה, צאת הכוכבים, הסתתרות השמש, ביאת השמש, בין השמשות, משתחשך, הערב שמש, יום, לילה, ערב היממה, כניסה ויציאת שבת, זמן סיום נעילה ותחילת שחרית, וזמן אחרון לתחילת מנחה, ברמב"ם
יגאל גיל
הערה כללית: הואיל והרמב"ם ידוע בניסוחו המדויק ובגישתו הרציונאלית, לכן אם רוצים לדעת כיצד להבין מושגים ופסקים שונים בספריו, מבלי להיות מושפעים מגורמים חיצוניים לרבנו, כגון פרשנויות, מסורות ומנהגי עדות שונות, לכן חייבים לסרוק את כל ספרי רבנו, ולבחון את כל המקומות בהם הזכיר את המושג או הפסק המבוקש, ולהסיק מהם את הגדרת המושג או הבנת הפסק המבוקש. בתהליך הסקת המסקנות יש לתת חשיבות עליונה לספר משנה תורה, לאחריו- פרוש המשנה התלוי בדיוק תרגומו ובעובדה שקדם למשנה תורה, ולבסוף לשאר ספריו. הבאת נימוקים מספרי חז"ל מהם פסק רבנו, תהא מבוססת על 3 הנחות בעייתיות: הנחה שזהו מקור הרמב"ם היחיד מכל ספרי חז"ל, הנחה שגרסת הרמב"ם במקור זהה לגרסתנו, והנחה שהבנת הרמב"ם את המקור, בעקבות כללים שלמד במקומות שונים בספרי חז"ל לצורך הבנת הלכות בספרי חז"ל, זהה להבנתנו. לכן אני מעדיף להסתמך על פשט דברי הרמב"ם, ולא על מקור זה או אחר באחד מספרי חז"ל, המבוססים על 3 ההנחות הנ"ל, ובמיוחד לכך שרבי אברהם בן רבנו ציטט את תשובת אביו לתלמיד שטען שיש להבין את משנה תורה ע"י התלמוד,-"אילו היתה מטרתנו לפרש החיבור ע"י התלמוד, לא היינו כותבים את החיבור" (אגרות הרמב"ם דף קלו)
הערה לגבי המקורות: נבדקו כל המקורות בספרי רבנו, בהם מופיעים הביטויים דלהלן. המסקנות הינן מבדיקת כל המקורות הללו. המקורות המופיעים לאחר המסקנות דלהלן, הינם מקורות נבחרים, המשקפים את הנאמר בכל המקורות בהם מופיע כל ביטוי, כאשר כל ביטוי עשוי להופיע במאות מקורות שונים בכל ספרי רבנו.
מסקנות:
1.   הסתתרות השמש הוא הזמן בו השמש לעת ערב נעלמת מעינינו במערב.
2.   שקיעת החמה היא הסתתרות השמש כמוגדר לעיל, מהנימוקים הבאים:
1.   מקור 23- שגגות יד,ג.
2.   מקור 29- עדות ב,ה.
3.   מקור 1- תפילה ונשיאת כפיים א,ז.
4.   מקור 2- תפילה ונשיאת כפיים ג,ו.
5.   מקור 41- הלכות קדוש החודש יט,ה
6.   מקור 42-שו"ת הרמב"ם קלג
7.   מקור 43- שו"ת הרמב"ם קלד
8.   פרוש המלה "שקיעה" הוא, בין היתר, התכסות גוף מסוים בנוזל. דוגמא לכך בהלכות טומאת אוכלין ח,ח: "טבול יום שהיה תורם את הבור ונפלה ממנו חבית של תרומה ושקעה בבור של יין ונגע ביין שבבור, מן השפה ולחוץ אינו חיבור מן השפה ולפנים חיבור.". כאן החבית שקעה בבור של יין. הואיל וים התיכון הוא ממערב לארץ ישראל, והואיל והשמש בערב נעלמת במערב, לכן נדמה לכל הנמצא בישראל, כי השמש בערב שוקעת ומתכסה בים, דבר המחזק את הטיעון ששקיעת השמש היא התכסות השמש, העלמות השמש. דוגמא דומה קימת בפירוש המשנה מעשרות ה,ו: "תמד, שם נופל על הפסולת הנשארת מן הענבים אחרי הסחיטה ועל השמרים השוקעין מן היין בשולי הכלי."

1.   ביאת השמש הוא זמן שקיעת השמש, כלומר הסתתרות השמש, כמוגדר לעיל, מהנימוקים הבאים:
1.   מקור 20- מעשה הקרבנות ד,ד.
2.   מקור 19- מעשה הקרבנות ד,א.
3.   קהלת א,ה: "וזרח השמש ובא השמש". כמו שזריחת השמש היא התגלות השמש בבוקר, כך ביאת השמש היא העלמות השמש בערב. אנו רואים שגם קהלת, מלבד רבנו, מבין ביאת שמש כהסתתרות השמש, אם כי אין הדבר מהווה הוכחה.
1.   ביאת השמש היא שקיעת החמה היא הסתתרות השמש.
2.   צאת הכוכבים היא שעת יציאת\ראית 3 כוכבים בינוניים לאחר שקיעת החמה (- מקור 7-שבת,ה,ד, מקור 32- פרוש המשנה שבת ב,ו, מקור 33- פרוש המשנה ראש השנה ג,א).
3.   בין השמשות הוא משקיעת החמה עד צאת 3 כוכבים, וזמן זה הוא ספק כולו מן היום או כולו מן הלילה. משך הזמן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, כלומר, בין השמשות, הוא שליש שעה זמנית, כלומר 20 דקות זמניות. (–מקור 7- שבת,ה,ד, מקור 16- תרומות ז,ב). עד לפני יציאת כוכב ראשון-עדיין יום מצד הדין, מיציאת כוכב ראשון עד לפני יציאת כוכב שלישי - ספק יום ספק לילה, יציאת כוכב שלישי- לילה ודאי. (–מקור 10-קידוש החודש ב,ט, מקור 32-פירוש המשנה שבת ב,ו). הואיל ובין השמשות הוא ספק, לכן דנים בו להחמיר. (- מקור 7- שבת,ה,ד, מקור 32- פירוש המשנה שבת ב,ו, מקור 38-פירוש המשנה זבים א,ו).
4.   משתחשך היא צאת הכוכבים. (–מקור 9- עירובין א,כב, מקור 36- פירוש המשנה דמאי ד,א, מקור 37- פירוש המשנה טבול יום ד,ד,)
5.   הערב שמש- זמן צאת הכוכבים.(-מקור 18- ביאת המקדש ד,ד, מקור 16-תרומות ז,ב, מקור 24- אבות הטומאות יא,ג, מקור 35- פירוש המשנה ביכורים ב,א).
6.   יום- מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולכן לילה- מצאת הכוכבים עד עלות השחר (- מקור 17- בית הבחירה א,יב, מקור 32- פירוש המשנה שבת ב,ו, מקור 33- פירוש המשנה ראש השנה ג,א, מקור 34- פירוש המשנה מגילה ב,ד, מקור 36- פירוש המשנה דמאי ד,א).
7.   ליל היממה בדרך כלל ליל היממה מתחיל מצאת הכוכבים ולא משקיעת החמה.( –מקור 36- פירוש המשנה דמאי ד,א, וכן 153 ההלכות\הפסקאות בהן מצויה המילה ליל או בליל, בכל ספרי רבנו. לעיתים רחוקות משתמש רבנו במילה "ליל" גם לזמן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, זהו זמן שהוא ספק שייך ליום הקודם, ספק שייך לליל היום הבא- מקור 10-קידוש החודש ב,ט, והלכות שמיטה ויובל ט,ד)
8.   ערב היממה\השבת\החג\שביעית- הינו היום שלפני היממה או החג, או השנה שלפני שנת השביעית, כלומר, השנה השישית. כל 237 ההלכות\הפסקאות בהן מופיע ביטוי זה, בכל ספרי רבנו. ההבחנה, כאמור לעיל, בין ליל שבת או ליל יום טוב, לבין ערב שבת או ערב יום טוב, מופיעה, בין היתר, בעירובין ח,ח, וחמץ ומצה ג,ג.
9.   כניסת השבת- עקרונית מתחילה מתחילת יום השבת, כלומר, מצאת הכוכבים. אולם הואיל ובין השמשות ספק יום שישי, ספק יום שבת, (-מקור 7- שבת,ה,ד), לכן קיים איסור מלאכה בשבת כבר משקיעת החמה. והואיל ונוהגים להוסיף מהקודש לחול בכניסת השבת כמו ביום כיפור, שם זו מצוה, לכן נכנסת השבת בפועל מעט לפני השקיעה. (- מקור 5- תפילין מזוזה וספר תורה ד,יב, מקור 7- שבת,ה,ד).
10.   צאת השבת- אחר צאת הכוכבים. והואיל ונוהגים להוסיף מהקודש לחול גם בצאת השבת, לכן מותר לעשות מלאכה בפועל במוצאי השבת רק מעט אחרי צאת הכוכבים. (- מקור 8- שבת ה,כ, מקור 36- פרוש המשנה דמאי ד,א).
11.   תפילת נעילה- מסתימת עד השקיעה.( -מקור 1- תפילה ונשיאת כפיים א,ז, מקור 2- תפילה ונשיאת כפיים ג,ו).
12.   תפילת שחרית- המתפלל אותה אחר עלות השחר, ולפני הנץ החמה, שלא בשעת הדחק, שגה, אך אינו חוזר להתפלל שחרית. -(מקור 3- תפילה ונשיאת כפיים ג,ז, מקור 39- שו"ת רנה, 40- שו"ת רנז).
13.   תפילת מנחה- המתחיל להתפלל מנחה קודם השקיעה, וסיים לאחר השקיעה, אינו מתפלל ערבית שתיים. רק אם טרם התחיל להתפלל לפני השקיעה, יתפלל ערבית שתיים. (-מקור 4- תפילה ונשיאת כפים ג,ט).
מקורות:
1.   רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ז
וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה. (בהחלט אפשר להבין שתפילת נעילה מסתימת עם הסתתרות השמש, ולא מתחילה עם הסתתרות השמש, כי "שאין מתפללים אותה אלא סמוך לשקיעת החמה", פרושה לא מתפללים תפילת נעילה, לא בתחילת התפילה, לא אמצעה ולא סופה, אלא רק סמוך לשקיעה, כלומר, חייבים לסיים התפילה סמוך, לפני שקיעת החמה, כפי שאמור במפורש במקור 2 להלן.-י.ג.)

2.   רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ו
תפלת הערב אף ע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה. (בהמשך להערה במקור מס' 1, ניתן להסיק כי תפילת נעילה חייבת להסתיים סמוך ולכן מעט לפני השקיעה, ולא שעה או יותר לפני כן, כי אז לא יצא ידי חובתו, כאמור במקור מס' 40).

3.   רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ז
המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. (יתכן שמכאן וכן ממקור מס' 40 עלולים היינו להסיק כי המתפלל שחרית אחר שעלה עמוד השחר, שלא בשעת הדחק, לא יצא ידי חובתו. אולם היסק זה אינו לוגי, כלומר, אינו   היסק הכרחי, ובאמת הרמב"ם בשו"ת רנה מקור 39 כתב שהמתפלל שחרית לפני הנץ שלא בשעת הדחק שגה אך יצא ואינו חוזר. יתכן שהקביעה שהמתפלל תפילה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, חלה רק במקרה שאין חריג של שעת הדחק לגבי זמן התפילה, אך כשיש חריג כמו בתפילת השחר להתפלל קודם הזריחה ואחר עלית עמוד השחר, לא דרשו חז"ל שיחזור ויתפלל. אך כדי להוכיח טיעון זה יש לבדוק האם טיעון זה תקף בכל שאר המקרים הדומים.-י.ג.)

4.   רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ט
כיצד טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים, ראשונה תפלת מנחה והשנייה תשלומי שחרית, טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה יתפלל ערבית שתים, ראשונה ערבית ושנייה תשלומי מנחה, טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים, ראשונה שחרית והשניה תשלומי ערבית. (מכאן שחייבים להתפלל מנחה עד השקיעה, ורק אם לא התחיל להתפלל מנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתיים. מכאן שהמתחיל להתפלל מנחה קודם השקיעה, וסיים לאחר השקיעה, אינו מתפלל ערבית שתיים. ראה גם מקור 10–י.ג.)

5.   רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יב
היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו החמה וקדש היום מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו וחולץ, היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולץ, ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין בו מניחן שם, ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר.

6.   רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ג
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה, ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית, ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר, ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין. (אין הכרח להסיק שהמלה משתחשך מבטאת את זמן השקיעה. ניתן להסביר שעל האדם להזהיר את אנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, כלומר קודם צאת הכוכבים, ואף קודם השקיעה, כי בין השמשות, שהיא בין השקיעה לצאת הכוכבים, היא ספק אם כבר חשיכה ונכנסה השבת, או טרם נכנסה, ולכן לא מדליקין אז נרות שבת. במלים אחרות, עקרונית נכנסת השבת בחשיכה, כלומר, בצאת הכוכבים, אך הואיל ובין השמשות ספק אם כבר חשיכה או לא, ולכן יש להזהיר את בני הבית קודם שתחשך, לפני החשיכה.–י.ג).

7.   רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ד
משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום, ולפיכך אין מדליקין בו, והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום, וכוכבים אלו לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינוניים, ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינוניים הרי זה לילה ודאי. (מכאן ברור כי תחילת הלילה היא משיראו 3 כוכבים בינוניים, ובין השמשות הוא משקיעת החמה עד שייראו 3 כוכבים בינוניים. יציאת 3 הכוכבים הבינוניים היא צאת הכוכבים. כן ברור כי 3 הכוכבים הנ"ל יוצאים\נראים רק אחרי השקיעה.-י.ג.)

8.   רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה כ
תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה, והשלישית קרוב לשקיעת החמה, וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים להתיר העם למעשיהן. .(מכאן שהשבת יוצאת אחר צאת הכוכבים, כלומר, אחר ראית 3 כוכבים בינוניים. -י.ג.)

9.   רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה כב

נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה אם אי אפשר לו להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו, הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה שעדיין היא טבל כל בין השמשות וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום. (מסוף ההלכה ברור כי "משתחשך" היא לאחר בין השמשות, כלומר, צאת הכוכבים- י.ג.)

10.   רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ט

ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה. (מכאן ברור כי משקיעת החמה עד לפני יציאת כוכב ראשון, עדיין יום, מצד הדין, כלומר, שקיעת החמה חלה כאשר עדיין יום, ולכן לצורך קידוש החודש מותר לקדשו כל עוד עדיין יום, למרות שכבר שקעה החמה, אך זאת בתנאי שבי"ד ראו הירח בעצמם, כנראה כי אנו סומכים על הדיינים שיקפידו ולא יטעו. לעומת זאת, עדים מקבלים בזמן בית המקדש עד המנחה, כלומר, עד שעה זמנית 9 ומחצה, מועד הקרבת תמיד של בין הערביים, ואילו לאחר החורבן מקבלים עדים עד השקיעה, אך לא עד ליציאת כוכב ראשון- מקור 11. אך פעולות אחרות, כמו למשל להתפלל מנחה, כאמור במקור 4, להדליק נר חנוכה מיד עם שקיעת החמה, לא מאחרין ולא מקדימין- מקור 12, לצורך טהרת נשים-מקור 13, 14 ועוד, מבצעים עד השקיעה, ודנים את בין השמשות לחומרה בכל מקום, כאמור במקור 7.-י.ג.)

11.   רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ג הלכה ו
ואם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין תמיד של בין הערבים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומקריבין מוסף למחר לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו ואפילו באו עדים יום שלשים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלין עדותן ומקדשין יום שלשים בלבד. (למרות שכאמור במקור 10, שקיעת החמה היא עדיין יום, עד לפני יציאת כוכב ראשון.-י.ג.)

12.   רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.

13.   רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה ט
כיצד ראתה דם בימי זיבתה, בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום הרי אותו היום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה, ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת אחר שתנץ החמה ומשמרת כל היום, אם לא ראתה כלום הרי זה יום אחד טהור כנגד היום הטמא והרי היא מותרת לבעלה לערב. (ראה הערה בסוף מקור 10.-י.ג.)

14.   רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה טו
זבה שספרה ששת ימים נקיים, ובשביעי ראתה דם אפילו סמוך לשקיעת החמה סותרת הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים. (ראה הערה בסוף מקור 10.-י.ג.)

15.   רמב"ם הלכות תרומות פרק ה הלכה יא (*4)

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה, ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן, וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן. (הואיל ובין השמשות הוא ספק ערב ראש השנה, או ערב ט"ו בשבט, ספק שייך ליום ראש השנה, או יום ט"ו בשבט, והואיל ומחמירים בבין השמשות, לכן אם ליקט לפני השקיעה, ואחר ליקט אחר השקיעה, בין אם בבין השמשות, או אחר בין השמשות, כלומר, אחר צאת הכוכבים, אזי אין תורמים מזה על זה. הבנה זו מבוססת על מקור 19 ו-20 מהם ניתן להוכיח שביאת השמש היא השקיעה ולא צאת הכוכבים.-י.ג.)

16.   רמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה ב
אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים /בינוניים וזה העת כמו שליש שעה/ אחר שקיעת החמה שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים. (מסקנה: משך הזמן משקיעת החמה עד יציאת 3 כוכבים בינוניים, כלומר, עד צאת הכוכבים, שהוא תחילת הלילה, הוא שליש שעה בקירוב, כלומר, 20 דקות זמניות בקירוב. כמו כן, רבנו מסביר את המלה "וטהר" שבפסוק, "עד שיטהר הרקיע מן האור", כלומר, בתחילה צריכה לבוא השמש- "ובא השמש", כלומר, זמן שקיעת החמה, הסתתרות השמש, אך עדיין יש אור ברקיע, בשמים, ורק לאחר יציאת שלושה כוכבים, כשליש שעה לאחר שקיעת החמה, יטהר הרקיע מן האור, וזה זמן הערב שמש, ויוכלו הטמאים לאכול בתרומה. הבנה זו מבוססת על מקור 19 ו-20 מהם ניתן להוכיח שביאת השמש היא השקיעה ולא צאת הכוכבים.–י.ג.)

17.   רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה יב
אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה, ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר, ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין, ואין בנין ב"ה =בית המקדש= דוחה יום טוב. (מסקנה: כללית, "יום" מוגדר מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ו"לילה" מוגדר מצאת הכוכבים עד עלות השחר. אולם לצורך פעולות שונות, כמו למשל, טהרת נשים, מקור 13 ו-14, או מועד הקרבה וזריקת דם הקורבן, מקור 19, 20, 21 ,22, אנו מחמירים כאמור במקור 7, ופעולות אלה מסתיימות בשקיעת החמה –י.ג.)

18.   רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ד

וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כיפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחילל ה"ז פטור. (ראה מקור 16. מכאן שהערב שמש הוא צאת הכוכבים-י.ג.).

19.   רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ד הלכה א
כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. (הואיל וכל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום, לכן גם השחיטה וגם זריקת הדם מקריבים ביום, ולכן הקרבת הקרבנות וזריקת הדם הן עד לפני השקיעה, כי מחמירים,כאמור במקור 7, ראה הערה בסוף מקור 17.-י.ג.)

20.   רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ד הלכה ד
כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה. (כמו שכל הקרבנות וכן זריקת הדם כאמור במקור 19 לעיל, מחמירים כאמור במקור 7, עד השקיעה, גם הקרבת הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות היא עד מבוא השמש, כלומר, עד השקיעה. מכאן ברור כי מבוא השמש היא השקיעה ולא צאת הכוכבים- י.ג.)

21.   רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה לז
ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח, ואם זרקו לא הורצה. (ראה הערה בסוף מקור 17.-י.ג.)

22.   רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה י
האוכל כזית מבשר קדשים שנותר, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי, והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר, במלואים, שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו. (ראה הערה בסוף מקור 17.-י.ג.)

23.   רמב"ם הלכות שגגות פרק יד הלכה ג
הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה ואחר כך זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין, וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה. ( מכאן הוכחה כי שקיעת החמה היא התכסות החמה. יש לציין כי הואיל וצאת השבת אינה משקיעת החמה, לכן סביר מאד שלאחר שדימו בית הדין ששקעה החמה, הם המתינו את הזמן החל משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, כלומר, שליש שעה זמנית בקירוב, ורק אז התירו לעם לעשות מלאכה.- י.ג.)

24.   רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק יא הלכה ג
הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים, השלישי פסול ולא מטמא ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, מניין לאוכל שלישי שהוא פוסל בתרומה שנאמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים נמצא טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ואם נגע בה פסלה וטבול יום כשני לטומאה הוא, הא למדת שהשני עושה שלישי בתרומה.-(ראה הערה במקור 16).

25.   רמב"ם הלכות עבדים פרק ד הלכה ז
יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדייה, כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה, ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקידושין ניתנו ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות, ואינו מיעד שתים כאחת שנאמר יעדה וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני. (זו דוגמה נוספת להחמרה בהגדרת יום עד השקיעה ולא צאת הכוכבים, כאמור בהערה במקור 10).

26.   רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ג
נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו איחרו עשרה ימים כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו. (זו דוגמה נוספת להחמרה בהגדרת יום עד השקיעה ולא צאת הכוכבים, כאמור בהערה במקור 10).

27.   רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יג הלכה ה
מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד מעיינין בדינו ואוכלין בית דין ושותין ואחר כך גומרין את דינו סמוך לשקיעת החמה והורגין אותו. (זו דוגמה נוספת להחמרה בהגדרת יום עד השקיעה ולא צאת הכוכבים, כאמור בהערה במקור 10).

28.   רמב"ם הלכות סנהדרין פרק טו הלכה ז
כיצד מצות הנתלין אחר שסוקלין אותן משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ. (זו דוגמה נוספת להחמרה בהגדרת יום עד השקיעה ולא צאת הכוכבים, כאמור בהערה במקור 10).

29.   רמב"ם הלכות עדות פרק ב הלכה ה
אמר האחד בשלשה והשני אומר בחמשה עדותן בטלה, אמר עד אחד בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות הרי עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת, אבל אם אמר האחד בשלש שעות והשני אומר בחמש עדותן בטלה, אמר עד אחד קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה עדותן בטלה אף על פי שהיא שעה אחת שהדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. ( זו הוכחה נוספת כי שקיעת החמה היא אירוע הניכר לכל, ולכן היא התכסות השמש, ולא יציאת מספר כזה או אחר של כוכבים בינוניים.- י.ג.)

30.      פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק א משנה א
כבר ביארנו בהקדמתנו טעם התחלתו התחלה זו. ומה שהצריכו להגביל זמן קריאת שמע ערבית לפני שיגביל זמן קריאתה שחרית, לפי שכך בא הכתוב בחובת קריאתה ובשכבך ובקומך, כלומר שתהא נקראת בזמן שכיבת בני אדם ובזמן קומם משנתם. וכוונתו באמרו משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, מעת שנכנסין כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן, וזה אינו אלא אחרי עבור היום כמאמר הכתוב בכל מי שטהר מטומאתו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ומה שהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים אף על פי שהיא עת אחת, הוא כדי ללמדינו תועלת אגב הרצאת הדברים, והיא שכהן טמא שטבל היום הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה (בחלק מכתבי היד מופיע "שקיעת החמה ויציאת הכוכבים" גרסה התואמת ההלכה במשנה תורה-י.ג) ואף על פי שהוא מחוסר כפורים כגון שהיתה טבילה זו אחרי גמר זיבות או צרעת שאין טהרתו נגמרת אלא עד שיקריב קרבנות חובתו ממחרת, לפיכך השמיענו שמותר לו לאכול בתרומה קודם שיקריב אותם הקרבנות. לפי שלא התנה באכילת התרומה אלא הבאת שמש לא הבאת כפרה. ואשמורה, שם שליש הלילה אצלם, נמצא שזה שאמר אשמורה הראשונה הוא שליש ראשון מן הלילה. ועמוד השחר, הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות, וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמשים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים. וגם חכמים סוברים בדעת ר"ג, אבל אמרו עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה כמו שיתבאר לקמן. אבל הלכה כרבן גמליאל. ( הואיל ואכילת התרומה מותנית בהבאת השמש, לכן ניתן להסיק שהבאת השמש כאן היא צאת הכוכבים, ולא השקיעה כפי שניתן להסיק ממשנה תורה-מקור 19 ו-20. ניתן לפרש דברי הרמב"ם,כדי לא לסתור את האמור במשנה תורה ולא לטעון כי רבנו חזר בו במשנה תורה, כי הכוהנים רשאים לאכול "אחרי שקיעת החמה" או אחרי "הבאת שמש" לא מייד אחרי השקיעה, אלא לאחר שליש שעה מהשקיעה, שהוא זמן צאת הכוכבים. נא עיין גם במקור 37. כמו כן, כאן מגדיר הרמב"ם "עמוד השחר" הוא "עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות".-י.ג.)

31.   פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ד משנה א
מה שאמר ר' יהודה עד ארבע שעות, ר"ל עד סוף השעה הרביעית הזמנית שהוא שליש היום, כמו שבארנו בתחלת המסכתא. והלכה כר' יהודה. ופירוש פלג, חצי, תרגום חצי פלגא. ומנחה, שם נופל על עת מעתותי היום והוא כשנשאר ביום שעתים ומחצה זמניות, ונקראת התפלה השניה מנחה לפי שתחלת זמנה באותו עת. ופלג המנחה, כשנשאר ביום שעה ורבע זמניות. ומי שנתפלל עד הערב כלומר עד שקיעת השמש יצא ידי תפלת מנחה, ואין זה תשלומי תפלה, לפי שפסק ההלכה בענין זה מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כרבנן עביד. ואמרו תפלת הערב אין לה קבע, לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחלת זמנה וסופו, ויש לאדם להתפלל אותה עד שתעלה השמש. ואם עבר עליו זמן תפלה מאלו השלש תפלות משלימה אחר זמנה עם התפלה שאחריה, ומאחר את התשלומין. ואמרו שלמוספין כל היום, אבל נקרא פושע, וזמנה אינו אלא עד סוף השעה השביעית הזמנית. ואם התפלל אחרי שעה שביעית יצא ידי חובתו כמו שאמרנו כל היום אבל נקרא פושע. ( כאן מציין הרמב"ם כי זמן תפילת מנחה (והכוונה למנחה קטנה) הוא מ-9.5 שעות ביום עד 10.75 שעות ביום, ואם התפלל עד שקיעת החמה, יצא. מכאן נראה שמומלץ להתפלל מנחה בזמן הנ"ל, אך ניתן גם לכתחילה להתפלל עד השקיעה, וכן ניתן להתפלל לכתחילה מנחה גדולה משעה 6.5 עד 9.5 שעות ביום, אך כאמור המומלץ הוא להתפלל מ-9.5 עד 10.75 שעות זמניות ביום.-י.ג.)

32.   פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק ב משנה ו
הודאי, הוא הטבל, והוא דבר שלא הופרש ממנו שום מתנה ממתנות ה'. ודמאי, הוא דבר שיש בו ספק אם הופרש ממנו מעשר או לא, וכבר נתבארו דיניו במסכת דמאי בפרק ראשון. וכבר ביארנו בפרק שני דתרומות שאסור להפריש תרומות ומעשרות ולא להטביל כלים בשבת, ויתבאר כל זה וטעמיו במסכת ביצה, ולפיכך אסור לעשות כל אלו בין השמשות מפני שהוא ספק, והוא שקורא אותו כאן ספק חשכה ספק לא חשכה. ועירוב זה שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא ערובי חצרות, אבל ערובי תחומין אסור לעשותן בשעה שהיא ספק אלא מבעוד יום, לפי שדינן חמור יותר כמו שיתבאר בערובין. והתרנו בין השמשות הטמנת חמין והוא הדבר החם לפי שלא נאסרה ההטמנה בשבת עצמה אלא משום גזרה כמו שיתבאר לקמן, ולא גזרו אלא בשבת, אבל בין השמשות לא. ודע שמאחורי שקיעת החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים בגדלם ואורם הוא זמן בין השמשות, וכשייראו שלשה הרי זה לילה ודאי, וכלל הוא אצלינו שבין השמשות ספק. ויתבארו דיניו לקמן.

33.      פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ראש השנה פרק ג משנה א
ענין משנה זו ראוהו בית דין וכל ישראל או שנחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה. לפי שכיון שראוהו בית דין וכל ישראל היה עולה בדעתינו שאינו צריך קדוש שהרי הדבר מפורסם, לפיכך השמיעך שעל כל פנים צריך לומר מקודש מקודש ואז יהיה אותו היום ראש חדש. והיה עולה בדעתנו שכמו שמותר ליחיד מומחה לדון אף על פי שעיקר הדינים בשלשה כמו שיתבאר במקומו כך מותר קדוש החדש ביחיד, לפיכך השמיעך שאינו אלא בשלשה ומעלה לפי שאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וכו' כמו שביארנו לעיל. וכן היה עולה בדעתינו שכיון שנחקרו העדים ביום ונתקימה עדותן ביום שלשים שהם ראוהו אמש נתברר שאותו היום ראש חדש אף על פי שלא הספיקו בית דין לומר מקודש מקודש אלא בלילה ליל שלשים ואחד, ויהיה אמרם מקודש מקודש כגמר דין לפי שכלל הוא אצלינו גמר דין מותר להיות בלילה, לפיכך השמיענו שקדוש החדש לא יהא בלילה בשום פנים לפי שקראו הכתוב משפט והוא אמרו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ומשפט אינו אלא ביום שהרי אמר ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מה ראית נגעים ביום ולא בלילה אף דינין ביום ולא בלילה. וראית נגעים אינה אלא ביום שנ' וביום הראות בו, ביום ולא בלילה. ולפיכך יהיה ראש חדש יום שלשים ואחד, ויהיה החדש היוצא מעובר כלומר שלשים יום ואף על פי שנראה החדש בליל שלשים כיון שלא נתקדש יום שלשים. וממה שאתה צריך לדעת שהחדש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים ותשעה ונשאר שהות ביום כדי לומר מקודש מקודש קודם צאת הכוכבים הרי זה מותר אף על פי שכבר שקעה חמה, לפי שאין לילה אצלינו אלא צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני דשבת. והזכרתי לך זה כדי שלא תחשוב שקדוש החדש לא יהא לעולם אלא ביום שלשים, אלא אפשר שיהיה לפני ליל שלשים כמו שביארנו. ( גם כאן מציין הרמב"ם כי תחילת הלילה הוא צאת הכוכבים. י.ג.)

34.      פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ב משנה ד
הכל, ואפילו אשה. וכבר ביארנו שהמגלה נקראת בליל פורים ויום פורים, ועל קריאת היום הוא אומר אין קורין עד שתנץ החמה, שנ' והימים האלה. ואמר במילה וביום השמיני. ואמר בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. והקיש טבילה להזאה לפי שבשביעי טובל כמו שביאר הכתוב. ושומרת יום כנגד יום, כבר ביארנו דיניה בפסחים, ויתבארו בשלימות במסכת נדה. וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש. ואין הלכה כר' יהודה. (גם כאן מציין רבנו כי היות הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים- י.ג)

35.   פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ביכורים פרק ב משנה א
כבר ביארנו שגם הבכורים נקראו תרומה, וביארנו בפרק שלישי ממסכת תרומות שהראיה לזה הוא מה שנ' והבאתם שמה עולותיכם וכו', ואמרו ותרומת ידיך אלו הבכורים, לפיכך נתחייבו הביכורים בכל דיני התרומה כמו שביארנו בערלה. וענין אמרו הן נכסי כהן, שמקדש בהן אשה. ואמרו מה שאין כן במעשר, פשוט שטבול יום אוכל במעשר לפי הכללים שבידינו, והוא אמרם טבל אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, וכבר ביארנו זה בתחלת ברכות. (טבול יום אוכל בתרומה בצאת הכוכבים כאמור במקור 16 לעיל, ולכן "הערב שמש" הוא זמן צאת הכוכבים. -י.ג.)

36.      פירוש המשנה לרמב"ם מסכת דמאי פרק ד משנה א
אמרו בתלמוד בטעם היותו נאמן בשבת אימת שבת עליו. כלומר שעמי הארץ חמורה בעיניהם העבירה בשבת מחמת חומרת היום, ולכן לא נחוש שישקר. וחשכה מוצאי שבת, כלומר ליל ראשון אחרי צאת הכוכבים, אבל בין השמשות דמוצאי שבת אוכל על פיו, לפי שעדיין לא נגמר היום. ואמרו כאן מעשר, ר"ל תרומת מעשר ומעשר שני חובת הדמאי כמו שביארנו. והשמיענו הבבא השניה והוא אמרו אמר לו אחר ממי שאינו נאמן וכו', לפי שהכלל אצלינו אין אדם חוטא ולא לו, היה עולה על דעתינו שיאמינו ואפילו בחול ואוכל על פיו ואף על פי שאינו נאמן כיון שהעדות אינה לו אלא לזולתו, לפיכך השמיענו שאינו נאמן אלא בשבת בלבד כמו שביארנו. (מכאן ברור כי "חשכה" היא צאת הכוכבים. גם כאן מציין הרמב"ם כי בין השמשות של מוצאי שבת עדיין נחשבת ליום השבת, ולכן אוכל על פי מי שאינו נאמן, אשר טוען שהפירות מעושרים. אך אחרי צאת הכוכבים במוצאי שבת כבר נחשב לליל של יום ראשון.- י.ג.)

37.      פירוש המשנה לרמב"ם מסכת טבול יום פרק ד משנה ד
מעשר טבל הוא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, לפי שהוא טבל ואין מותר לאכלו עד שיפריש ממנו מעשר מן המעשר. ומי שלקח לגין טבול יום ומלאהו מאותה החבית שהיא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ואמר יהא זה תרומת מעשר משתחשך שאז יטהר הלגין לפי שמעריב שמשו   ואינו פוסל את התרומה, לפי שאם אמר עתה זה תרומת מעשר תפסל באותו הכלי שהוא טבול יום, ולפיכך אומר שלא תהא תרומה עד שתבא השמש ( כדי לא לומר שכאן ביאת השמש היא צאת הכוכבים, דבר הסותר דברי רבנו במשנה תורה, לכן ניתן לפרש-וזה פרוש קצת דחוק, שבעל מעשר ראשון אמר שלא יהיה מה שהפריש בלגין תרומה עד שתבוא השמש, אלא לאחר מכן, בהערב שמש, כלומר משתחשך, כפי שנאמר בתחילת פירוש רבנו כאן, וזאת במטרה שלא לפסול את התרומה-י.ג. ), וכאשר העריב שמשו (בצאת הכוכבים-י.ג.) תהיה תרומה טהורה ומותרת לכהן. ואם אירע שהיא מעשה זה ביום ששי ויאמר שהלגין הזה כאשר יהיה תרומה משתחשך (בצאת הכוכבים-י.ג.) הרי הוא ערוב לפי שהוא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן, אין דבריו קיימין ואינו ערוב, כי כלל הוא בערוב שצריך שיהא סעודה הראויה מבעוד יום, ודבר זה שבלגין הזה אינו נעשה סעודה הראויה ויהא ראוי לאכילה עד שתחשך (בצאת הכוכבים-י.ג.) כמו שבארנו, אבל מבעוד יום הוא טבל ואינו מותר באכילה. ואחר כך השלים דיני ענין זה ואמר (התנא במשנה) שאם נשברה החבית לפני ביאת השמש (השקיעה-י.ג.) נשאר הלגין טבל, וצריך להפריש ממנו התרומה הראויה לאותו הלגין, לפי שבשעה שהיה נעשה כולו תרומה (משתבוא השמש-י.ג.) אבד הדבר שזה תרומה שלו. וכן אם נשבר הלגין לפני השקיעה נשארה החבית טבל כמו שהיתה, לפי שאין הלגין הזה נעשה תרומה, ותהיה החבית מתוקנת, אלא משתבוא השמש (בשקיעה, והלגין טבול היום היה מטמא את התרומה, לו לא נשבר, אך החבית היתה מתוקנת-י.ג.) כמו שהתנה בשעה שהפרישו לכך. (כלומר במצב האחרון בפרוש משנה זו, הבעלים התנו שמעשר ראשון הנמצא בלגין, יהא תרומה משתבוא השמש, כפי שכותב רבנו בסוף הפרוש. כאן טבול יום שהוא שני לטומאה, שטרם העריב שמשו, כלומר, לפני שתחשך –צאת הכוכבים, ולכן אינו מטמא חולין, ולא מעשר ראשון, ככל שני לטומאה, אך כן מטמא תרומה, ובוודאי קודש. ניסינו להתאים באופן דחוק הגדרת "ביאת השמש" במשנה תורה-שקיעת החמה, לפרוש משנה זו. מאידך, אם ננסה להבין את פרוש המשנה לפי הגדרת "ביאת השמש", כצאת הכוכבים, לא יהיה ברור מדוע ציין רבנו בסוף פירושו, "וכן אם נשבר הלגין לפני השקיעה", ואילו במקרה של שבירת החבית הוא כתב "שאם נשברה החבית לפני ביאת השמש". האם יש הבדל, מבחינה הלכתית, בין מועד שבירת החבית למועד שבירת הלגין? בהלכות טומאת אוכלין ח,יח: כותב רבנו "נשברה החבית קודם שתחשך הלגין בטבלו. נשבר הלגין החבית בטבלה". מכאן שאין הבדל. אם כך, האם לא ניתן להסיק מסוף הפרוש, כי ביאת השמש היא השקיעה? לסיכום לא ברור מכל המקורות בפירוש המשנה, מהי הגדרת ביאת השמש בפרוש המשנה, וכמובן שההגדרה הרלוונטית לשקיעה ולביאת השמש, הוא האמור במשנה תורה.-י.ג.)

38.   פירוש המשנה לרמב"ם מסכת זבים פרק א משנה ו
הלכה זו פשוטה מאד אחר ידיעת שני כללים. האחד שהזב שראה מקצת הראיה בסוף היום ומקצתה בתחלת הלילה נחשבת לו שתי ראיות מפני שנחלקה הראיה בשני ימים, ואפילו נמשכה שני רגעי זמן רגע מסוף היום ורגע מתחלת הלילה. והכלל השני שבין השמשות ספק הוא אם הוא מסוף היום או בתחלת הלילה ולפיכך דנין בו להחמיר. ולשון התוספתא מודה ר' יוסי ברואה אחת בין השמשות שאף על פי שאין בה כדי טבילה וספוג שיש בידו שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין. ואמרו עוד בתוספתא בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומרו לשני ימים. ואמרו בתלמוד למאי הלכתא לראיות, כלומר שאנו נחשוב ראיה של בין השמשות בספק שתי ראיות. והטעם המחייב שכאשר ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן כפי שאבאר לך, כגון שראה בין השמשות של ערב שבת ובין השמשות של מוצאי שבת, והדבר בין השמשות ספק כמו שבארנו, ולפיכך אפשר שהראיה הראשונה היתה ביום ששי והשניה בליל ראשון והרי הוא טהור מפני שיש הפסקה בין שתי הראיות יום שלם והוא יום השבת, וגם אפשר שהראשונה היה מקצתה ביום הששי ומקצתה בליל השבת וכך השניה מקצתה היה ביום השבת ומקצתה בליל ראשון ונמצא שיש בידו ארבע ראיות רצופות ויהיה חייב קרבן. הנה נתבאר כיצד הוא ספק לטומאה וספק לקרבן, ולפיכך מביא קרבן ואינו נאכל כמו שבארנו בכמה מקומות בקדשים. (גם כאן מציין רבנו כי בין השמשות- ספק יום וספק לילה ולכן דנים בו להחמיר.-י.ג)

39.   שו"ת הרמב"ם סימן רנה
שאלה ותורינו הדרתו תפלת השחר מצותה עם הנץ החמה מי שהקדים והתפלל קודם אותו הזמן לכתחילה בציבור שלא בשעת הדחק, היצא ידי חובתו אם לאו? וסימננו להנץ החמה בישוב על דרך הקירוב מהו? והיש לנו דבר, שנוכל לסמוך עליו בזה, או הדבר בנוי על מה שנאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר יצאו ואפילו לכתחלה ושלא בשעת הדחק. יורינו אדונינו.
התשובה מי שמתפלל ללא צורך קודם הנץ החמה, שגה, אבל יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור. ודיוק הזמן אינו מחוייב, אלא הוא לפי מה שמתקבל על דעת המתפלל, שהוא הוא הזמן. [וכתב] משה.

40.   שו"ת הרמב"ם סימן רנז
שאלה הכוללת שלושה עניינים. ותורינו מה שאמר הדרתו בספר אהבה +ה' תפלה פ"ג ה"ו+ שאין מתפללים תפילת נעילה אלא סמוך לשקיעת החמה. מי שהקדים והתפלל שעה א' או ב' או ג' קודם, היצא ידי חובתו אם לאו?
התשובה מי שמתפלל קודם עת התפלה, אינו יוצא ידי חובתו .
41.   . רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק יט הלכה ה
נמצא ראש טלה וראש מאזנים מסבב על הקו השוה, ולפיכך כשתהיה השמש בשני ראשים אלו לא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, ותזרח מחצי מזרח ותשקע בחצי מערב, ויהיה היום והלילה שוין בכל הישוב. (ההקבלה בהלכה זו בין זריחת השמש לשקיעת השמש, מחזקת את הטיעון שכמו זריחת השמש היא התגלות השמש בבוקר, כך שקיעת השמש היא העלמות השמש בערב.-י.ג.)

42). שו"ת הרמב"ם סימן קלג ד"ה התשובה התנועה
התשובה התנועה, שהשמש מתנועעת בגלגל המזלות ממזל למזל, היא אשר תושלם בכל שנה פעם אחת. ולכן תהיה בתשרי במאזנים ובניסן בטלה, כמו שאומרים האנשים, והיא האמת. וזוהי תנועת השמש בעצמה. אבל הגלגל העליון יסוב עם כל כוכב שבו בכל יום ולילה פעם אחת ולכן תראה השמש בכל יום עולה מצד מזרח ושוקעת במערב, לא שהשמש בעצמה היא אשר סובבה הגלגל כולו ביום אחד. וזה ידוע אצל רב העם. (ההשוואה שעושה רבנו בין היראות השמש במזרח ושקיעתה במערב, מחזק הטיעון שמדובר על ראיית השמש, בזריחה רואים את השמש, ובשקיעה לא רואים את השמש, כלומר מדובר בהסתתרות השמש, ובוודאי לא זמן כלשהו לאחר הסתתרות השמש. –י.ג.)

43). שו"ת הרמב"ם סימן קלד ד"ה התשובה זה
ואחרי (שבארתי) זה העיקר (אני אומר) אם תשים פניך לצד דרום בדיוק והמזרח לשמאלך והמערב לימינך, אז תראה השמש בתחלת היום נמוכה וקרובה לארץ למראית העין, וככל שתעבור שעה מן היום, השמש מתרוממת מן הארץ, היא לצד שמאלך, עד סוף השעה הששית ואז תראה השמש נגד פניך בדיוק מול עיניך. וזהו מה שקוראים בי קרנאתא. וכשתשלם השעה השביעית, תראה השמש יורדת לצד ימינך והיא תשפל ותרד, עד אשר תשקע. וזה בכל יום, בקיץ ובחרף. ( גם כאן מדובר על תנועת השמש בעיני האדם הרואה. השמש נעה ביום עד אשר היא שוקעת, כלומר, נעלמת מעינינו, ושוקעת לכאורה בים התיכון בארץ ישראל, תיאור המחזק את הטיעון ששקיעת השמש היא הסתתרותה..-י.ג.)

16/10/20 כ"ז תשרי התשפ"א