שיעורי הרה''ג רצון ערוסי הלכה - יום שישי ט"ו בשבט במנהג ובהלכה - הדגמת תרומות ומעשרות (מדקה 30:20)

החל מדקה 30:20 הרב מתחיל לדבר על ענייני תרומות ומעשרות

‏יום שישי ט' שבט תשפ"א

דיני הפרשת תרומות ומעשרות

כל היבול שגדל בשדה או בפרדס הינו טבל וחיייב בהפרשת תרומות ומעשרות הניתנים לכהנים וללוויים שהם חיל החלוץ הרוחני של עמנו, כי להם אין חלק ונחלה בארץ הקודש, והם עובדים במקדש ומתמסרים ללימוד תורה לבני עמנו, כי עמנו מיועד להיות עם קודש על פי תורת קודש, כשפסגת הקדושה ירושלים עיה"ק והמקדש. לכן התרומות והמעשרות הם מהווים נדבך להיותנו עם קודש בארץ הקודש עם תורת הקודש.
שנות המעשר מתחלקות במחזורים של 7 שנים:
• שנים א', ב', ד', ה' – מפרישים מעשר שני
• שנים ג', ו' – מפרישים מעשר עני
• שנת שביעית – שמיטה אין הפרשת תרומות ומעשרות, כי כל היבולים הם הפקר.
שנת המעשר לירקות, לתבואה ולקטניות הינה מא' בתשרי עד א' בתשרי.
כמו כן אין להפריש מהחדש לישן, ולא מן הישן על החדש. כלומר, מיבול של שנת מעשר אחת על יבול של שנת מעשר שנייה.
בפירות האילן, שנת המעשר הינו מט"ו בשבט לט"ו בשבט. ההבדל נובע מכך שהירקות והתבואה הינם צמחים חד שנתיים שכל שנה צומחים מחדש, בעוד שהאילנות הינם רב שנתיים המפיקים יבול במשך מספר שנים, ולכן צריך שהם יקבלו את רוב הגשמים, כלומר עד ט''ו בשבט.
ולכן כל פרי שנחנט לפני ט''ו בשבט שייך לשנה הקודמת ואילו פרי שנחנט לאחר ט''ו בשבט שייך לשנה הבאה.
החנטה לפי רבינו היא שהפרי הגיע לשלב בו הוא ניתן לאכילה כשהמדד הוא שיש בפרי זרעים שניתן להצמיח ממנו זרעים חדשים. להבדיל משיטת התוספות שהחנטה היא הפריחה.
כמו כן, פירות שהם הפקר, פטורים מתרומות ומעשרות. ולכן פירות שנשרו לרשות הרבים מאילנות של אנשים פרטיים, הרי כל שאנו רשאים להניח שהם הפקר, כלומר שבעל הבית מתייאש מהם, כגון פירות שנמאסים (לדוגמה: תאנים), או לחילופין אם בעל הבית מתנהג לגבי פירות אחרים שמבחינתו זה הפקר והוא לא מלקט פירות אלו – פירות אלה פטורים מתרומות ומעשרות.
בזמן שבית המקדש היה קיים, מהרה ייבנה, שהכוהנים יכולים לאכול את התרומה, יש חיוב להפריש תרומות מהפירות היפים, אולם בימינו שהכהנים טמאים והתרומה טמאה, ולכן לא ניתן לאכול את התרומה, אפשר להפריש מפירות פחות טובים, אך בתנאי שהם ראויים לאכילה, לא דברים רקובים שאינם ראויים להיאכל על ידי הדוחק.
א' בתשרי שהוא גם ראש השנה בו הקב"ה דן את כל באי העולם לחיים או למוות ולכן אנו מתחננים שלא נהיה חד עונתיים כמו הירקות אלא שנהיה נטועים באדמה עם שורשים כמו אילנות, כלומר האדם יש לו אבות שמקרינים עליו עם מורשת שקיבל ושאותה הוא נדרש להעביר לדורות הבאים, ולכן אנו זקוקים לגשמים כמו האילן, כלומר, מי הדעת באמצעות ההנחיה האלוהית שבתורה האלוהית שמנחה אותנו הן לגבי מצוות שבין אדם לחברו לפעול ביושר, בהגינות במוסריות וכן לגבי מצוות שבין אדם למקום שמטרתם לעזור לאדם לרסן את הייצריות והבהמיות שבו ולהביא לידי מימוש את צלם האלוהים שבו.
ולכן הפן ההלכתי של ט''ו בשבט הוא רק לגבי שנת המעשר של האילן (וכן לגבי שנות העורלה של האילן).
כמו כן יש ראש השנה נוסף של א' בניסן שבו התגבשנו להיות לעם ולכן השנה הלאומית של היותנו כעם מתחילה בא' בניסן. וחודש ניסן הוא ראש וראשון לחודשי השנה.
מעבר לפן ההלכתי, יש מנהגים שונים שמקורם בקבלה, לפיהם נוהגים לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכן קריאת תיקון המיועד לליל ט''ו בשבט. יש לציין שמנהג זה לא חדר לתימן.
יחד עם זאת מנהג זה יכול להניב ברכה אם אדם מנצל אותו, לאופן האכילה הנכונה, דיני ברכות, דיני קדימה בברכות וכן דיני תרומות ומעשרות וכדומה.
נוסף לכך נוהגים כפי המובא בשולחן ערוך שלא מתענים ולא אומרים תחנון בט"ו בשבט, אולם לפי רבינו אין דין מיוחד לט''ו בשבט לגבי תענית או תחנון.
סדר הפרשת תרומות ומעשרות:
א. תרומה גדולה:
בשלב ראשון מפרישים תרומה גדולה שניתנת לכהן (במידה והכהנים טהורים).
מדין תורה אין לתרומה שיעור מינימלי, אולם חז"ל קבעו שיעורי הפרשה ממשיים כדי שיינתן לכהן מתנה ממשית: עין טובה – 1/40; עין בינונית – 1/50; עין רעה – 1/60 (כלומר פרי אחד מתוך 60 פירות).
אבל בימינו שהתרומה הולכת לאיבוד, מפרישים שווה פרוטה שמדאורייתא יוצאים בו ידי חובה בדיעבד.
ב. מעשר ראשון:
בשלב שני מפרישים מעשר ראשון שניתן ללוי בשיעור של 1/10 מהפירות שנותרו לאחר הפרשת התרומה הגדולה.
מהמעשר הראשון יש להפריש עשירית ממנו (כלומר 1/100 מכל הפירות) כתרומת מעשר ולתתו לכהן ודינו כתרומה לכל דבר.
במעשר הראשון אין קדושה והוא חולין, והוא ממון של הלוויים, לכן יש האומרים שאין חובה בימינו ליתן ללוי, כי המוציא מחברו עליו הראיה. ולכן בעל הפירות יכול לומר ללוי, הבא ראיה שאתה לוי וטול (מדין המוציא מחברו עליו הראיה).
אולם לשיטתנו, מאחר ויש חזקה בימינו לאדם שהוא לוי, והראיה שהבכור של הלוי בימינו פטור מפדיון בכורות (וכן לוי עולה לשני בעליית התורה), וכן בנה הבכור של בת לוי הנשואה לישראל, בנה פטור מפדיון. לכן אנו נוהגים גם בימינו לתת ללוי את המעשר הראשון.
ג. מעשר שני:
היום (ט' בשבט תשפ"א) אנו עומדים בשנה שישית, אולם פירות האילן שאנו מפרישים מהם חנטו לפני ט''ו בשבט, ומאחר והם שייכים לשנה חמישית יש להפריש מעשר שני בשיעור של 1/10 מהפירות שנותרו.
לאחר ההפרשה ניתן לפדות את פירות מעשר השני, באמצעות מטבע בשיעור מינימלי של שווה פרוטה בתוספת חומש. יש פוסקים שאומרים שצריך לפדות על מטבע העשוי מכסף ממש (כלומר, מתכת של כסף) ולכן יש שסומכים על קרן המעשרות לגבי פדיון מעשר שני (מאחר שיש להם מטבעות ממתת של כסף בשווי של פרוטה).
מארי מבאר שהמטבעות בימינו אין להם ערך של מתכת. לכן דינן כשטרות, ולא כמטבע של כסף. ולכן לא ניתן לפדות עליהם. משום כך מארי מציע לפדות על שווה פרוטה ממאכלים (סוכר, פת וכדומה).
ד. מעשר עני:
בשנים ג' ו' לשמיטה יש להפריש מעשר עני בשיעור של 10% מהפירות שנותרו. אין בו קדושה. אך יש בו חובת הפרשה. ואם לא הפריש הרי הפירות עדיין טבל ולוקים על אכילתן.
עצה מעשית להפרשה של מעשר עני היא לתת לעני הלוואה בתחילת השנה ולקזז מסכום ההלוואה בכל פעם את שווי מעשר עני שמפריש מהפירות.
בסיום ההפרשה לוקחים את התרומה הגדולה, את תרומת המעשר וכן את פדיון מעשר שני, שמים בשקית ושמים באשפה שמתכלה מאליו.
הפרשת תרו"מ מענבים לצורך יין:
אדם שמגדל ענבים לצורך יין, הרי שאם הענבים גודלו לצורך יין, הרי שניתן להפריש תרומות ומעשרות רק לאחר גמר המלאכה, כלומר רק לאחר הכנת היין. אולם אם לקחו ענבים שנמכרו בשוק לאכילה רוצים להכין מהם יין, יש להפריש מהענבים עצמם.
לכן, אם גוי גידל ענבים לצורך אכילה, וכבר ארז אותם בארגזים, שזה נחשב גמר מלאכה, ויהודי קנה מן הגוי אותם ענבים, ועשה מהם יין, פטור מתרו"מ, הואיל והענבים נגמרו מלאכתן ע"י הגוי. אבל אם הגוי מכר ענבים ליהודי, לצורך עשיית יין, וכשהוא שם הענבים בארגזים, ידע שהם מיועדים לאותו יהודי שעושה מהן יין, הרי שהכנסתם לארגזים אינה בגדר גמר מלאכה ע"י גוי, והיהודי חייב בתרו"מ מן היין שייעשר.
הפרשת תרומות ומעשרות להבא:
אדם שיש לו חצר שהוא קוטף בכל פעם כמות קטנה לצריכה ביתית, יכול בתחילת שבוע (לדוגמה) להפריש מראש על הכמות שהוא מעריך שהוא ילקט במהלך השבוע ובכך הוא יכול במהלך השבוע ללקוט מספר פעמים במהלך השבוע מבלי שהוא צריך להפריש בכל פעם שהוא קוטף.
להלן תשובה מפורטת מתוך אתר נצח ישראל (https://net-sah.org/blog/27874):
האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות גם על מה שנותר על העץ או באדנית?
כל מי שיש לו גינה ליד ביתו, ובה ירקות, כמו פטרוזיליה, נענע וכיו"ב. ופירות של עצים ננסיים, וכן למי שיש כאלה באדניות, במרפסותיהם או בבתיהם, וצריכתם היא מזדמנת, כלומר, כל אימת שהם רוצים עלים בודדים, או פרי או פירות בודדי, קוטפים ומכניסים לבית כדי לאכלם, מאחר וקשה להפריש תרומות ומעשרות על כל כמות מזערית כזו, ובצריכות תכופות, לכן ניתן לקטוף עלים, או פירות, ולהפריש מהם על הכמות שהוא אמור לאכול באותה עת, ועל הכמות העתידית, שהוא עתיד לצרוך ולקטוף, במשך שבועיים. לפי הערכתו. וכן יפריש תרו"מ מכאן ולהבא, לכל שבועיים.
מקורות: משפט כהן, סי' לה, וסי' קמט, על בסיס דברי הרמב"ם, תרומות, ה, ט
מה שמפריש מן הגינה, בברכה. ומה שמפריש מן האדניות, שבמרפסות, או בבתים, בלי ברכה.
להלן נוסח סדר הפרשת תרומות ומעשרות על להבא
תולש פרי אחד, או שנים או יותר, ואומר: הנני קובע פרי זה, או פירות אלו, שיהיה להפריש מזה תרומה גדולה ותרומת מעשר, על כל מה שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלוש ולאכול מפירותי.
וחוזר ואומר: כשיעור גודל חטה אחת מצד התחתון של פרי זה הרי הוא תרומה גדולה על כל הפירות, שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלוש ולאכול, בכל פעם, עד שיתמלא כל הפרי ויעשה כולו תרומה.
ואחר כך נוטל פרי תלוש אחר ואומר: אחד ממאה ממה שיש כאן בצד התחתון של פרי זה נגד כל מה שאתלוש ואוכל, אני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, בכל פעם, יהיה מעשר. ושאר חלקי מעשר יהיו בצד התחתון של כל הפירות, שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלשן, לכשיתלשו מעכשיו, ואותו חלק המאה מעשר שבפרי התלוש הזה יהיה תרומת מעשר על המעשר של הפירות המחוברים, לכשיתלשו. ואם ישאר מהפרי, שיחדתי לתרומה גדולה, או מהפרי שיחדתי לתרומת מעשר, אחר כל היום והלילה של אכילתנו מהפירות שנתלוש, יהיה הנשאר ג"כ תרומה בכל מקום שהוא סמוך לתרומה ולתרומת מעשר שלמעלה.
ומעשר שני יהיה בצד העליון של כל הפירות, שאוכל אני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, לכשיתלשו, ויהיו מחוללין ופדויין (הן וחומשן) על פרוטה, או שוה פרוטה, שיחדתי לפדות בה מעשר שני.
ובשנת מעשר עני יאמר כן, שהוא מיחד את הצד העליון למעשר עני.
ובכל פעם שתולש לאכול יאמר: אני סומך על מה שפירשתי בשעה שקראתי את שם התרומות ומעשרות על הפירות התלושין, שיחדתי אותם לתרומות ומעשרות על הפירות הללו לכשיתלשו.