הטמנת גזם לקומפוסט - מותר בשביעית?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך "הטקסט שהודבק"

המסמך עוסק בשאלה הלכתית הנוגעת לשנת השמיטה: האם מותר לאדם שגיזם את הדשא שלו בשנה השביעית, לאחר שגדל פרא, לקחת את הגזם (העלים הקצוצים) ולטמון אותו באדמה עד לאחר שנת השמיטה, על מנת להשתמש בו כזיבול בשנה השמינית?

הדיון נפתח בהצגת השאלה של השואל, אשר קיבל היתר לגזום את הדשא עקב חשש לאיבוד "צוויונו, את מהותו, את תכליתו". כעת הוא מבקש לדעת האם מותר לו לנצל את תוצרי הגיזום.

הכותב פונה להשוואה למקרה אחר שנדון במשנה במסכת שביעית (פרק חמישי, הלכה שנייה) העוסק ב"תומנת לוף" (הטמנת בצלים) בשביעית לצורך אחסון ולא לצורך זריעה. המשנה מציגה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי התנאים המותרים להטמנה כזו:

• רבי מאיר: דורש כמות גדולה של לוף ("לא יפחוט משתיים על גובה שלושה טפחים") ועוד טפח עפר על גביו.
• חכמים: מקילים ודורשים כמות קטנה יותר ("לא יפחוט מארבעת קבין על גובה טפח") וטפח עפר על גביו, ובנוסף, דורשים הטמנה "במקום דריסת האדם".

הכותב מציין שרבנו (הרמב"ם) פסק את המשנה בהלכות שמיטה ויובל (פרק ראשון, הלכה ט"ו), וקבע שאם מקצת עלי הלוף מגולים בעת ההטמנה, אין בכך חשש, כיוון שזו אינה דרך זריעה. אך אם העלים אינם מגולים, ההטמנה אסורה. בנוסף, פסק הרמב"ם כתנאי להטמנה (בדומה לחכמים) "לא יפחוץ מארבעת קבין על גובה טפח וטפח עפר על גביו ותומנו במקום דריסת האדם".

החזון איש הביע ספק האם התנאי של "מקום דריסת האדם" הוא תנאי נוסף על תנאי הכמות וגילוי העלים, או שקיימות שתי אפשרויות: הטמנה בכמויות גדולות עם גילוי עלים (גם שלא במקום דריסת האדם), או הטמנה בכמויות קטנות ללא גילוי עלים במקום דריסת האדם. הכותב מציין כי קשה להכריע בסוגיה זו לאור המשנה ודברי רבנו.

בהמשך, מעלה הכותב את ההבחנה בין הטמנת לוף לבין הטמנת גזם דשא:

• הטמנת לוף: יש לו שני מסלולים - גם זריעה וגם אחסון. לכן, חכמים החמירו במראית העין וקבעו תנאים כדי למנוע חשד לזריעה.
• הטמנת גזם דשא: אין דרך לזרוע או לשטול דשא מגזם בצורה כזו (ללא שורשים, רק עלים קצוצים). לכן, לכאורה, אין כאן גזירה כלל ומותר ללא הגבלה. הכותב מציין: "כיוון שהגזם אין זורעים אותו ואין שוטלים אותו בדרך כזו בלי שורשים זה רק זה רק עלים קצוצים עלים קצוצים כך שניתן לומר שאיכן חכמי ישראל גזרו הם גזרו בזרעים שדרך לזורעם אבל גם דרך לתומנם".

אולם, למרות הניתוח הנ"ל, הכותב מזכיר את החומרת חכמים בענייני מראית העין בשביעית. לכן, הוא מציע פתרון מעשי למרות ההיתר העקרוני:

• המלצה: אם אדם יאכסן את הגזם באדמה "במקום של דריסת הרגל, דריסת האדם, גם בלי גילוי, גם בלי הכמויות שניהם רוולצל אצל לוף מותר". הטמנה במקום בו אנשים דורכים מבטלת את החשש למראית עין של זריעה, כיוון שאף אחד לא יחשוד שמדובר בפעולת זריעה במקום כזה. הכותב מסכם: "כי העובדה שזה מקום דריסת האדם אין שום חשש שבני אדם יחשבו גם הם לא בדקו מה בדיוק התמינו. אין חשש שיהיה מקום לאסור בדבר הזה."

לסיכום:

• מבחינה עקרונית, נראה שמותר להטמין גזם דשא באדמה בשביעית כדי להשתמש בו כזיבול בשנה הבאה, כיוון שאין דרך לזרוע דשא מגזם בצורה זו.
• יחד עם זאת, בשל החשש למראית העין האופייני לשנת השמיטה, מומלץ ביותר שהמקום ההטמנה והאחסון יהיה במקום דריסת האדם (כגון שביל הליכה).
• ההשוואה להלכות "תומנת לוף" מעלה ספקות ותנאים שונים, אך נראה שהם אינם חלים ישירות על גזם דשא שאין דרכו להיזרע כך.
• הכותב מסיים בהמלצה מעשית המיישבת בין ההיתר העקרוני לחשש מראית העין.

הציטוטים המרכזיים מהטקסט:

• "שאל השואל ואמר שהוא גיזם את קר הדשא שלו בשביעית לאחר שהוא כבר גדל פרא והיה חשש שהוא יאבד את צוויונו, את מהותו, את תכליתו."
• "והנה, לכאורה, אולי זה דומה למה ששני במשנה בפרק חמישי במסכת שביעית הלכה שנייה התומנת אלוף בשביעית רבי מאיר אומר לא יפחוט משתיים על גובה שלושה טפחים וטפח עפר על גביו וחכמים אומרים לא יפחוט מארבעת קבין על גובה טפח וטפח עבר על גביו ותומנו במקום דריסת האדם"
• "ורבנו פסק להלכה את המשנה הזו בפרק ראשון מהלכות שמיטה יובל הלכה 15 התומן לפתוצנות וכיוצא בהן בשביעית אם היו מקצת העלין מגולים אינו חושש למה כי זה לא דרך זריעתן בכך"
• "כי העובדה שזה מקום דריסת האדם אין שום חשש שבני אדם יחשבו גם הם לא בדקו מה בדיוק התמינו. אין חשש שיהיה מקום לאסור בדבר הזה."
• "לסיכום נראה שמותר מבחינה עקרונית להטמין באדן באדמה גזם של דשא ולשמרו אדנה הבאה באופן כזה שבבטן האדמה הוא יהיה ז** ואז השתמשו בזבל בשנה הבאה. אבל רצוי ביותר שה מקום ההתמנה והאחסון יהיה במקום דריסת האדם כלומר בשביל במקום שיש שביל הליכה"