האם מותר לכבד הזולת בדבר מאכל או שתיה כאשר ידוע שלא יברך?

מסמך תדרוך: סוגיית בישולי גויים על ידי עובדים זרים בבית יהודי

מקור: קטעים מתוך טקסט העוסק בשאלת בישולי גויים, בדגש על עובדים זרים המועסקים על ידי יהודים.

נושא מרכזי: דיון הלכתי בשאלה האם יש להתיר בישול על ידי עובדים זרים בבית יהודי, במיוחד כאשר מדובר בקשישים או נכים שאינם יכולים לבשל בעצמם. הדיון מתמקד בעיקר בגזירת "בישולי גויים" ובחשש לקרבה יתרה ("קירוב לבבות") המובילה לחיתון אסור ("חתנות").

נקודות ומסקנות עיקריות:

• הרקע ההלכתי לגזירת בישולי גויים: המקור פותח בשאלה העקרונית של "בישולי גויים" ומזכיר את דברי רבנו בפרק י"ז מ"מאכלות אסורות" ואת גזירת חכמים לאסור אכילת פת ובישולי גויים, אפילו כאשר החומרים והכלים כשרים. הסיבה לגזרה היא החשש מ"חתנות" ו"קירוב לבבות" שעלול להוביל להתבוללות:
• "אף על פי שאין לאסורן עיקר מלתורה זרו עליהם כדי להתרחק מהגויים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות ואלו הן אסרו לשתות עמהן במקום שאין לחוש יהיה נסח ואסרו לאכול פיצן או בשוליהם ואפילו במקום שאין לחוש לגאוליהם."
• "והעריכו הרבה מאוד לא רק בפת גויים לא רק בבישולי גויים אלא גם להיות במסיבות יחד כיצד לא ישתה אדם במסיבה של גויים ואף על פי שהוא יהיה מבושל שאינו נאסר למה שוב בגלל קירוב לבבות כי הקירוב בות הללו גורם בסופו של דבר לקירוב גופות וחיתונים וזה מרשם להתבוללות ומשום כך גזרו על הדברים הללו."
• היתר השותפות בבישול: המקור מזכיר את ההיתר ההלכתי המוכר כאשר יהודי משתתף בבישול באופן פעיל (הדלקת תנור, השתתפות בבישול עצמו):
• "אלא מה שיש את ההיתר הלכתי הידוע שאם יש שותפות של היהודי בבישול הדליק הגוי את התנור ועבו ישראל או שהדליק ישראל ועגוי או שהדליק הגוי ועפה הגוי יוב ישראל ונאר וזה באפייה בבישול הדרישה יותר גדולה בואבשל לנו יין וחלב וכולי ודווקא כשהיהודי שתתף בבישול עצמו."
• השאלה הייחודית לגבי עובדים זרים: עולה השאלה האם יש להתייחס לעובדים זרים באופן שונה בשל מעמדם כעובדים הכפופים למעביד היהודי, מה שעשוי למנוע "קירוב לבבות" וחשש ל"חתנות":
• "ואם כן איפה השאלה הנשאלת היא האם יש מעמד מיוחד לעובדים הזרים הללו שבגלל שהם עובדים את אצלנו וכפופים למעביד חיים תוצאה מכך אין קירובות ואין גזירה משום חטון או לא?"
• דעות השולחן ערוך והרמ"א: המקור מציין את דברי השולחן ערוך המביא שתי דעות בנוגע לשפחות (בנות לאומים אחרים) בבית יהודי: יש המתירים ויש האוסרים אפילו בדיעבד. הרמ"א מוסיף שנהוג להקל לכתחילה במקרה של שפחות ועבדים בבית ישראל, בהנחה שישנה שותפות כלשהי מצד בני הבית:
• "בשולחן ערוך נאמר בסימן קיג יורד דעה סעיף ד' יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שעוסר ואפילו בדיעבד כלומר מרן הביא שתי דעות יש מי שמתיר בשבחות שלנו ויש מי שעוסר ואפילו בדיעבד הגעה ובדיעבד יש לסמוך על דברי המתירים ואפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אפשר שלא יחטא אחד מבני הבית כמעט כלומר הרמה אמר שניתן לכתחילה אפילו לסמוך על העובדים הזרים כיוון שאי אפשר שלא ישמוך אחד מעובדי הבית כלומר מאחר יש בני בית לבטח יש איזשהיא שותפות מצד היהודים."
• הסתייגויות ותנאים להקלה: הרמ"א עצמו מסייג את ההקלה ומציין שהדבר תלוי במצב, ובמקרה של ערירי או ערירית השוהים לבד עם העובד הזר רוב הזמן, ההנחה על שותפות בני הבית אינה מתקיימת:
• "לגבי הספע הדבר משתנה מבית לבית כי אם העובד הזר או העובדת זרה נשארים עם היהודי או עם היהודיה הסעודיים כל שעות היום ואולי כל הימים רוב הימים לבד אז לא צריך לומר אייה אפשר שאחד מבני הבית יש לא ישתף כי אם מדובר בערירי או ערירית אז ההנחה הזו לא מתקיימת."
• דעת הרמב"ן והראש: המקור מביא את דעת הרמב"ן, שחידש שאין איסור בבישול של שפחות ועבדים הנמצאים בבעלות יהודי, מכיוון שהם מצווים על שמירת שבת על ידי אדוניהם ולכן אינם נחשבים כנוכרים לעניין זה. הראש מציין שיש טעם בדברי הרמב"ן, אך "בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו".
• "כתב הרמבם בתשובה דעתי שאין איסור בשפחות הללו הכנויות לנו דמלכה דעבד הרל בישראל הוא דקנוי לו למעשה ידיו הוא מוזהר עליו בשבת מן התורה ולטא בכלל נוכרי כך לטה בכלל גזרות דהו וכן נהגו עד כאן לשונו כלומר הרמבן הוא זה שחידש חידוש הלכתי על דעת עצמו מסברה שלו ולפיל מאחר בעבדים וההשפחות ה לו אנו מצווים על שביטתם אז כבר אין להם את המעמד של נוכרי לכל דבר לרבות עניין של גזירת בישולים בישולי גויים וגזירה משום חתנות."
• "והראש כתב אף על פי שהדעת נותן לדבריו בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו."
• דעת הרשב"א: הרשב"א חולק על דעת המתירים ונוהג איסור בבישול של עבדים ושפחות אפילו בדיעבד, בנימוק שגזירת האיסור נובעת מחשש לחתנות וקירוב דעת, ואין זה משנה אם העובד עושה זאת מרצונו או מכורח הנסיבות:
• "וכן כתב הרשבא ואנו נוהגים איסור בשוליהם ואפילו בלי עבד. עד כאן לשונו והם דבריו בתשובה סימן סחקב באמת הרשבע הוא לא אמר רק ראוי להחמיר, אלא לאחר שהוא הביא את דברי רבותיו, דהיינו הרמבן, אז הוא יצר לחלוק עליו והוא אומר בצורה כזאת שיש מרבותינו שהםמו על בישולי עבדים והשפחות שלנו להתיר ונותנים טעם לדבריהם שאין איסור הבישול אלא מגזירת חתנות ואין גזר רק חתנות וקירוב הדעת, אלא במי שעושה מרצונו לאהבת הישראל. ואלו עושים בין ירצו בין לא ירצו ואין קירוב הדעת בכיוצא בזה ולא גזירת חתנות. כלומר הוא אומר מפתח את הסברה של הרמבן שכיוון שהם כפופים למעביד היהודי אז הכפיפות הזו לא יוצרת. קרו לבד ולכן אין גזרת חיתון אבל אומר רשבה ומכל מקום אין דבריהם מחוברים בעינינו ואין אנו סומכים על זה אלא שנוהגים אנו איסור בבשוליהם ואפילו בדיעבד כלומר הוא יצא לחלוק לא רק להחמיר אומר הדברים לא נראים מה מה הקשר בין זה לבין זה ולכן נוהגים איסור אפילו בדיעבד."
• מסקנה והמלצות המקור: נראה שהכותב נוטה לצד המחמיר כדעת הרשב"א, וקובע שאין מקום להקל במקרה של עובדים זרים. הוא מציע פתרונות מעשיים במקרים בהם הקשיש או הנכה תלויים בעובד הזר לצורך מזון:
• "נראים הדברים שאין מקום להקל. מדוע? כיוון שאם באנו מטעם שהשפחות הללו הם לא בדיוק עובדי עבודה זרה כי אנחנו צובים על שביטתם יש מקום להשיב. הם עובדי עבודה זרה ומתנות להם פסילים. לילים עובדים עבודה זורה."
• "ולכן כפי שכבר הורנו בעבר אין ברירה אלא אם מדובר בעובד גוי עובד זר עובדת זרה שנמצאים עם היהודי או היהודיה אלה שהם בעצם אין להם יכולת תנועה אזי טוב יעשו הקרובים אם הם יבואו ויבשלו בשלול חד פעמי לכל השבוע וישימו אותו בפריזר או בפריזר והגויים רק מחממים זה הפתרון היעוז או שכנה ודיה שתבוא ותבשל אחת לשבוע פעמיים בשבוע תקרר את זה והעובדים הזרים עובדות הזרות יחממו זו העץ היעוצה."

הערות חשובות:

• הדיון מתמקד במקורות הלכתיים קלאסיים (רבנו [הרמב"ם], שולחן ערוך, רמ"א, רמב"ן, ראש, רשב"א) ומציג הבנה של התפתחות הדעות בנושא.
• הכותב מביע את דעתו הנוטה להחמרה, במיוחד לנוכח החשש מ"קירוב לבבות" שאינו פוחת בהכרח בשל יחסי עבודה.
• הפתרונות המעשיים המוצעים מעידים על התמודדות עם צורך אמיתי של אנשים הנזקקים לעזרה בבישול.

מסמך זה מספק סקירה מפורטת של הנושאים והדעות המרכזיות העולות מן המקור בנוגע לסוגיית בישולי גויים על ידי עובדים זרים