ציבור המקיים קריאת שמו"ת - האם אין מתרגמין את פסוקים שנמנו בהלכה כאינן מיתרגמין?

מסמך תדרוך: ניתוח נושאים מרכזיים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק"

מסמך זה מסכם את הנושאים המרכזיים והרעיונות החשובים העולים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק", תוך שימוש בציטוטים מהמקור. הטקסט עוסק בעיקר בהלכות תרגום מקרא בציבור ובמסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום", תוך התמקדות בפסוקים מסוימים שאין לתרגמם בציבור.

1. רשימת הפסוקים שאין לתרגמם בציבור וההסבר לכך:

הטקסט פותח בהצגת רשימת פסוקים ונושאים שאין לתרגמם בציבור על פי ההלכה המובאת ברמב"ם:

• מעשה ראובן: "ולא כל המקראות מתרגמים בציבור מעשה ראובן". הטקסט מציין כי הרמב"ם עצמו לא פירש מהם בדיוק הפסוקים הנכללים ב"מעשה ראובן".
• ברכת כהנים: "וברכת כהנים". הטקסט מדגיש כי לברכת כהנים אין תרגום כלל, ואם נמצא תרגום כיום, הוא אינו מקורי. "ואני מוסיף אם מצאתם היום תרגום על ברכת כהנים זה לא תרגום מקורי כי על שלושת הפסוקים של ברכת כהנים אין תרגום בכלל".
• מעשה העגל: "מעשה העגל".
• קטע בפסוקי משה ואהרון: "מן ויאמר משה אל אהרון עד ויר משה את העם".
• פסוק נוסף על המגפה: "ועוד פסוק אחד ויגוף את העם".
• מעשה אמנון: "ובמעשה אמנון במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מתרגם".
• הפסוק "פחז כמים אל תותר": הטקסט מציין מחלוקת לגבי פסוק זה. הרמב"ם לא פירש אותו כחלק מ"מעשה ראובן", אך רב סעדיה גאון כלל אותו, ובקהילות רבות נהגו שלא לתרגמו. "רבנו סעד הגאון בסידורו עמוד רסח כלל בכלל מעשה ראובן גם פסוק פחז כמים שגם את זה לא מתרגמים. מורי אומר אכן כן וקילות רבות אצלנו אין מתרגמין פחז כמים וכך מצויין בהרבה כתבי יד עתיקים של המקרא שאין לתרגמו. כלומר גם את הפסוק חזק כמים".

הטעם לאיסור התרגום בפסוקים אלו בציבור, כפי שמובן בהמשך הטקסט, קשור לכבוד התורה ולמעמד הקריאה בציבור כמעמד של קבלת התורה מחדש: "כי אדם בקריאת התורה הוא בעצם הקורא בתורה הוא כמו משה רבנו וומד לידו והמתרגם הוא כמו אהרון ואז יוצא שכאילו מורידים את התורה בכל קריאה בתורה כאילו מורידים את התורה מהר סיני ולקורא בתורה יש את הכבוד באותו רגע להיות כמו משה רבנו כיוון שזה כאילו כמו נתינת התורה". במעמד קדוש זה, תרגום הפסוקים ה"בעייתיים" עלול להתפרש כהצהרת אמון בתוכנם באופן פומבי שאינו ראוי.

2. ההבדל בין קריאה בציבור ל"שניים מקרא ואחד תרגום":

נקודה מרכזית בטקסט היא ההבחנה בין איסור התרגום בקריאה פומבית בבית הכנסת (בעת הברכות על התורה) לבין חובת "שניים מקרא ואחד תרגום" שאדם חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע: "בכל הפסוק הללו שאין מתרגמים הוא רק בקריאה בציבור בברכה אבל בחזרת הציבור פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום כדלקמן סוף פרק 13 מתרגמין את כולן פרט כאמור לברכת כהנים שאין לה תרגום כל עיקר".

הטקסט מדגיש כי אפילו כאשר קבוצה גדולה חוזרת על "שניים מקרא ואחד תרגום" יחד, זה נחשב כקריאה של יחידים, ולכן אין איסור לתרגם את הפסוקים הנ"ל: "היינו בספר תורה כי רק אז אנחנו ברחים בשניים מקרא באחד תרגום גם אם אנחנו מתרגמים בתרגום קיבוצי ואפילו שיש אפילו למעלה מעשרה עדיין יש לנו דין של יחידים ואין אנו ואנחנו כן מתרגמים את אותם א אותם פסוקים שבציבור אינם מתרגמים".

3. מנהגים ודעות שונות בנוגע לתרגום "מעשה בלהה":

הטקסט מעלה ויכוח שהתעורר בנוגע לתרגום "מעשה בלהה" במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום": "ובכן השבת הייתה קראנו פרשת וישלח או כבר ביום רביעי וחמישי ושישי שנוהגים אצלנו לשנות שניים מקרא ואחד תרגום התעורר הוויכוח אם לתרגם את מעשה בלהה או לא". היו שסברו שאין לתרגם משום שהאיסור לתרגם את מעשה ראובן תקף גם כאן, ואחרים טענו שהאיסור חל רק על קריאה בציבור ולא על לימוד של יחידים או קבוצה במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום". הטקסט אינו מציג הכרעה ברורה בוויכוח זה.

4. עדות על מנהג תרגום "שניים מקרא ואחד תרגום" בליל שישי:

הטקסט מביא עדות ממורי חיים גורח על מנהג שהיה קיים לתרגם "שניים מקרא ואחד תרגום" בליל שישי בבית הכנסת ברוב עם: "ובאמת יש לנו תשובה של מורי חיים גורח והוא אומר שאיך קוראים נוהגים א לתרגם שניים מקרא באחד תרגום ביום חמישי או בליל שישי בבית הכנסת ברוב עם". עדות זו מלמדת שלא תמיד נהגו לתרגם דווקא בשבת, ומאשרת את ההבנה ש"שניים מקרא ואחד תרגום" נחשב ללימוד של יחידים גם בציבור רחב. הטקסט אף מציין שלפי המקובלים אין ללמוד מקרא בלילה, אך "בשניים מקרא חד תרגום הנה יש לנו עדות של מור חיים גורח שאכן נהגו לתרגם את הניה שניים מקרא ואחד תרגום בליל שישי".

5. המעשה עם רבי חנינא בן גמליאל והשלכותיו:

הטקסט מזכיר מעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהורה למתרגמן בבית כנסת בכבול שלא לתרגם אלא את סוף הפסוק "ויהיו בני יעקב שנים עשר": "ובמגילה דף כה עמוד ב מסופר מעשה מעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול לשם מקום והיה קורא חזן הכנסת והיה בשכון ישראל ואמר לו למרגמן אל תתרגם אלא אחרון ושבחו חכמים ופרש רש"י מה הכוונה אחרון כלומר סוף הפסוק ויו בני יעקב 12 אומר מורי וכך באמת מנהגנו שהמתרגם אומר רק והו בני יעקב תרעשר רק את החלק ה זה החלק הראשון לא מתרגמים".

הטקסט מבהיר שלא ניתן ללמוד מהמעשה הזה על איסור תרגום פסוקים אחרים, אלא רק על הפסוק הספציפי הזה: "עוד אי אפשר ללמוד ממנו רק זה ולא פסוקים אחרים כי המעשה שהיה היה באותו פסוק והיא בשכון ישראל אבל לא נאמר מה ביחס לפח כמים על תותר לכן אין אפשרות מאותו מעשה שמסופר עליו לדייק שפסוקים אחרים לא לכן אומר מורי בהחלט יכולים להיות גם גם הפסוק הזה לא מתרגמים אותו".

6. מנהג חזרת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום באמצע השבוע:

הטקסט מזכיר מנהג לחזור על חצי מפרשת השבוע ביום רביעי וחציה ביום חמישי לאחר תפילת שחרית. עם זאת, הוא מציין את דעת הבן איש חי שסובר שאסור לחלק את הפרשה לשני חלקים ויש לחזור עליה כולה בבת אחת: "ומנהגנו לחזור ב בית הכנסת על פרשת השבוע חציה ביום רביעי בבוקר אחר תפילת שחרית וחציה ביום חמישי בבוקר אחר תפילת שחרית עוד לא קרב פעלים כלומר זה הבן איש חי הסובר שאסור לחלוק את הפרה לשעה לשני חצאים אלא צריך לחזור על כולה בבת אחת". הטקסט מדגיש כי גם במקרה של חזרה קיבוצית זו, עדיין נחשב הדבר לקריאה של יחידים לצורך הלכות תרגום.

לסיכום:

הטקסט מתמקד בהלכות תרגום המקרא, תוך הבחנה ברורה בין קריאה בציבור עם ברכה, בה קיימים איסורים על תרגום פסוקים מסוימים מטעמי כבוד התורה, לבין חובת "שניים מקרא ואחד תרגום" הנחשבת כלימוד של יחידים, גם כאשר היא נעשית בקבוצה גדולה. במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום", מותר לתרגם את כל הפסוקים שאין מתרגמים בציבור, למעט ברכת כהנים שלה אין תרגום כלל. הטקסט מציג דעות ומנהגים שונים בנוגע ליישום הלכות אלו, ומדגיש את החשיבות של הבנת ההבדלים בין הקשרים השונים של קריאת התורה.