דברים לזכרו של הרה"ג שלמה דמארי רב המושב תרום

מסמך תדרוך: ניתוח עיקרי הנושאים והרעיונות מתוך "הטקסט שהודבק"

מסמך זה מציג ניתוח של הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט המצורף, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים מהמקור. הטקסט עוסק בעיקר בהסתלקותו של איש רב גדול, מורי שלמה, ומבקש להנחיל תובנות לגבי משמעות האבל, ההערכה למנהיגות רוחנית, והחיבור של עם ישראל לארץ הקודש.

נושא מרכזי 1: חובת האבל וההתבוננות בעת הסתלקות צדיק

הטקסט פותח בדיון על חובת האבל על הסתלקותו של אדם גדול. הכותב מדגיש כי הבכי אינו נובע רק ממוות טראגי, אלא גם מפטירתם של אנשים רמי מעלה, גם אם האריכו ימים. הסיבה לכך היא גודל האובדן לעם ולקהילה:

"במחה השוויים באל ויגון השם ימן נחמה שלמה מורי ורבותיי על זה ראוי לכות על זה ראוי להוריד דמעות כנחל על עובדן איש רב גדול מחידה סגולה מן השרידים אשר השם קורא עליהם."

הכותב מביע צער על כך שהחברה עלולה להתרגל לאבל ולהפוך אותו לשגרה חסרת עומק:

"נדמה שאנחנו מתחילים להתרגל לעבור בסך ליד העבנים ולהפטיר בשפתנו תנוחו לשמיים... אבל הליבה אי אפשר ולא ייתכן שהאדם יאמר תנו חומו לשמיים כשלא נתן אל ליבו בתוך אותו בית אבל מה תיבה של הנחמה שהוא כעת מתייצב לפני העבלים..."

במקום זאת, הוא קורא להתבוננות מעמיקה בגודל האובדן ולצער אמיתי, מתוך הכרה בכך שרק הקב"ה יכול לנחם את האבלים באמת:

"ולכן חובה עלינו במעמדות הללו לזור מצב שנדע מהיא גודל העבדה ונצטער ונכאב באופן כזה שנהיה ראויים להתפלל לפני אבינו שבשמיים שהוא ורק הוא ינחם את האבלים לחמה שלמה."

כדי להבין את גודל האובדן, מציע הכותב לזכור את כל שנות חייו של הנפטר ולראות אותם מפרספקטיבה רחבה:

"חובה עלינו לזכור לזרוק את כל שנות חייהם ולנסות לראות אותם מתוך פרספקטיבה מאוד מאוד אחרה על כל גוליהם..."

בהקשר של מורי שלמה, הכותב מדגיש כי אין להתמקד רק בהכרות הנוכחית עמו, אלא להתבונן בכל תחנות חייו, החל מהולדתו בתימן וההתמודדויות שלו בעלייה ארצה ובהנהגת הרבנות:

"ולכן אי אפשר לבוא ולדבר על מורי שלומ רק מנקודת ראות מה אנחנו מכירים אותו היום אלא ויו חיי מורי שלמה 90 שנה עוד מעלה מ90 שנה אבל כמו מילדות עד כעת ולסרוק את כל מה שהוא עבר ולהראות את האישיות המיוחדת ב כל סכירת חייו."

נושא מרכזי 2: הערכה למנהיגות רוחנית אותנטית וייחודית

הטקסט מעלה על נס את ייחודו של מורי שלמה כמנהיג רוחני, במיוחד בהקשר של יהדות תימן ומעברה לארץ ישראל. הכותב מתאר את הרבנות בתימן ככזו שהתמקדה בעבודת שמיים ובצניעות:

"אלא לקחו את אבותינו אומנם מארץ מאפליה, מארץ טומאת העמים אבל הזכירו אבותינו שאפילו בארץ טומאת העמים היה מה שנקרא יראת השם, ההופלה, צניעות מה היה לאבותינו בתימן כניס הוא בא פירוש עבודת שמיים, מלאכה, בית כנסת. אין מפילות, אין תנועות, אין תקשורת, כלום, רק עבודת שמיים."

המעבר לארץ ישראל וההתמודדות עם החילוניות יצרו אתגר גדול לשמר את הרבנות האותנטית:

"לבוא רבותיי לקחת אותנו מפלנטה שכל כולה נמצאת בספרות הגבוהות הרוחניות, ולהביא אותנו אמנם לארץ הקודש... זה זה עזוע זה טלטול גדול אז יש רבנים שהרים ידיים אמרו לו בשבילנו נגד כל המפעל אי אפשר להתמודד עם דבר כזה יש כאן חילוניות על כל צעד ושער."

מורי שלמה מוצג כמי שהצליח לשמר את מהות הרבנות התימנית תוך שילובה עם המציאות החדשה:

"זה לא קל למורי אשר הורתו ולידתו בתימן שהרבנו שם שונה בתכלית בתכלית להגיע כאן ולשמר את הרבנות האמיתית המהותית שלדות תימן שזה ענוה פשטות נסוע לשם שמיים ומצד שני לדעת איך לנת ולשלב את הרבנות המהותית והאמיתית ה זו הם הרבנות הממסדית בארץ הפוליטית משהו ולדעת מרן זה לא קל רבותיי חושבים מורי לא זה חוכמת המנהיגות תבונת השילוב."

הכותב מדגיש את צניעותו של מורי שלמה כחלק מעוצמתו וייחודו, בניגוד לרבנים אחרים המחפשים חשיפה תקשורתית:

"ולכן מורי ורבותיי מור שלמה היה ותרן הוא לא היה מבין אלה אשר הולכים בתקשורת מתרעינים יוצא בדברים האלה אבל העינות הזו זוהי העוצמה זה היחוד בעוונותינו יש רבנים שנחספים לתקשורת וכיוצא בזה פה כמה הם צריכים חיסון..."

הוא מתאר אותו כ"מן השרידים אשר השם קורא עליהם", ובכך מעצים את תחושת האובדן ואת הצורך להבין את גדולתו.

נושא מרכזי 3: החיבור לארץ הקודש כארץ ייעוד ולא רק כמקלט

הטקסט משלב את הדיון על מורי שלמה עם רעיון מרכזי נוסף הנוגע למהות החיים בארץ ישראל. דרך הפרשנות לפרשת חיי שרה ולסיפור קבורתה בחברון, מודגש הקשר העמוק בין עם ישראל לארץ הקודש:

"יש באר שבע אבל באר שבע זה בינינו בין הפלישתים ויש לנו בעיית התמודדות איך לאחד את אחדות האומה חדות ישראל כי זה אומר חוב את זה אומר בכור ואיך לגרום לכך שעם קודש יהיה קשור בארץ הקודש מתוך תובנה שארץ הקודש היא לא מדינת מקלט אלא ארץ יעוד."

הכותב טוען כי העלייה לארץ לא נועדה רק לבנייה פיזית, אלא בעיקר להקמת "עם הקודש" שיהיה "אור לגויים":

"באנו כאן לא רק לבנות ולהתבנות במובן המטרילי אלא במובן היהודי להקים בארץ הקודש את עם הקודש אור לאומות העולם, לייצא לאומות העולם לא משלחות של כדורגל בכדורסל בלבד אלא של צלצלי אוטומקה. נבחרות נוער מצטיינות בכיבוד הורים. נבחרות נוער שמצטיינות בשיעוד חולים ונזקים. על געים כאלה צריך לייצר טורנירים. בגלל זה באנו לכאן."

בהקשר זה, מורי שלמה מוצג כמי שעמד על המשמר של השילוב בין קודש לארץ הקודש על פי תורת הקודש:

"במורי שלמה עמד על המשמר של השלוב עם קודש לארץ לארץ הקודש על פי תורת קודש עד סוף ימיו."

הכותב מדגיש את הקשר העמוק בין איש ואישתו כמשל לקשר בין עם ישראל לארץ הקודש, דרך סיפור אברהם ושרה:

"אין אישה מתה אלא לבעלה. אין בעל מת אלא לאשתו. אשתו של אדם כגופו. גופו של בעל כגוף אשתו. והיה צריך אברהם לפ ות לשרה ולספודה קודם כל לתת פרץ לרגשות שלו ולפקות גם אם היא בת 127 שנה שערי גופו ואילו אברהם אבינו לספוד ואחר כך לבכות בעם כף קטנה לא הרבה בחייה בחייה מדודה ושקולה שנובעת מתוך הספד ולא ולא בחיה של רגע פרץ הרגשות."

ההספד על שרה לפני הבכי מלמד על הצורך בהתבוננות מעמיקה בהשפעתה ובמורשתה, בדומה לצורך להבין את גודלו של מורי שלמה.

סיכום ומסקנות:

הטקסט שהודבק מהווה הספד מרגש ומעורר מחשבה על הסתלקותו של מורי שלמה. הוא משלב תחושת אובדן עמוקה עם קריאה להתבוננות מעמיקה במשמעות האבל, בהערכה למנהיגות רוחנית אותנטית, ובחיזוק הקשר של עם ישראל לארץ הקודש כארץ ייעוד. הכותב משתמש בסיפורי התנ"ך ובהשוואות בין העבר להווה כדי להעביר את מסריו, ומבקש מהקהל לקחת חלק פעיל בהנצחת מורשתו של מורי שלמה על ידי המשך דרכו בשמירה על קדושת התורה והארץ. התפילה בסיום הטקסט לנחמה שלמה ולגאולה מבטאת את התקווה לעתיד טוב יותר, תוך זיכרון והערכה לעבר ולמנהיגים הרוחניים שהלכו לעולמם.