מהם דרכי הכריעה, הקידה וההשתחוויה לפי הרמב"ם?

תזכיר תמציתי על עיקרי הדברים במקור "הטקסט שהודבק"

נושא מרכזי: המקור עוסק בביאור מפורט של מושגי הקריעה, הקידה וההשתחוויה בתפילה על פי משנת הרמב"ם, תוך השוואה למנהגים שונים ודגש על מנהג יהודי תימן.

נקודות עיקריות וציטוטים רלוונטיים:

1. הקריעה:

• הרמב"ם מונה את הקריעה כאחת משמונה דברים שהמתפלל צריך להיזהר בהם בתפילת שמונה עשרה. עם זאת, אם לא עשה אותם מחמת אונס, אין זה מעכב. ("שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשות ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אינן מעקבים... והקריאה ויש את החוויה.")
• קיימות חמש קריעות בכל תפילה: בתחילת וסוף הברכה הראשונה, בתחילת וסוף ברכת ההודיה ("מודים"), ובסיום התפילה תוך פסיעה לאחור ונתינת שלום. ("כלומר קריאה כיצד בעל החיות המתפלל קורע חמש קריעות בכל תפילה ותפילה בברכה ראשונה בתחילה ובסוף ובהודיה בתחילה ובסוף כלומר הנה בברכה הראשונה של 18 איך שאנחנו מתחילים את הברכה הראשונה אנחנו קורעים בסוף הברכה הראשונה אנחנו קורעים זה שתי קריעות או כשגומר התפילה בהודיה כלומר במודים בתחילה ובסוף תחילת מודים ובסוף מודים קריאה בהתחלה מה הקריאה בסוף אז זה כבר ארבע קריעות וכשגומר התפילה קורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו זה הקריאה החמישית...")
• ארבע הקריעות הראשונות נעשות בזמן אמירת "ברוך", והחמישית לאחר סיום התפילה, ללא ברכה ("בקריאה החמישית כבר אין ברוך אתה השם אלא עושה שלום במרומה").
• על פי הרמב"ם, יש לקרוע עד ש"יתפקקו כל חוליות שבשדרה ויעשה כקשת". עם זאת, אם כפף מעט ונראה כקורע בכל כוחו, אין חשש. ("כל הקריאות האלו צריך ש רע בהם עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ויעשה כקשת. ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה כקורע בכל כוחו, אינו חושש.")
• הכותב מציין שיש מחלוקת פרשנית לגבי מידת הכפיפה הנדרשת בקריעה, ומביא את דעת מורו שלפיה הכוונה היא לכפיפת הראש באופן שיוכל לראות את לבו, בניגוד לתיאורים המקובלים בפוסקים האשכנזים על פי השולחן ערוך (כפיפת הברכיים והרמת הראש כחרדון). ("דווקא השיטה המדולגת הזו היא היא שאלה התכוון רבנו בקריאה כלומר שהוא קורע בצורה כזו שאם הוא עומד והוא מחופף את ראשו ככה בצורה כזו באופן כזה שיכול לראות שר על ליבו...")
• הכסף משנה מביא את דברי רבי יהושע בן לוי שצריך לקרוע עד שיתפקקו כל חוליות השדרה, אך משמיט את דברי עולא "עד שיראה שר כנגד ליבו", שלדעת הכותב הם עיקר כוונת הרמב"ם ("ואני יודע למה השמיט הכסף משני דברי עולם והן הן היסוד מה שכתב רבנו ויעשה כקשת כלומר הנה הקשת לא יותר והוא מה שאמרו בירושלמי אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה קדן חרדונה הוא הצו כלומר מה מאפיין את הצו הצו הרי הוא שטוח ובכל זאת יש לו את הראש שהוא נענע אותו ככה וככה אבל כל הזמן הוא שטוח אז לא יעשה כחדונה חרדון זה לא כן נכון אבל כאן והוא עצב אומר מור שכשהוא שוחה גבון שאר שטוח").
• לחם יהודה מפרש שהקריעה אינה כפיפה במותניים עם ראש זקוף, אלא כפיפת הראש להראות הכנעה ("וקריאה זו לא שכרע באמצע מותניו וראשו זקוף ועומד כבריתו אפילו בשחותו מחציו אלא צריך שיחוף ראשו כדי שיהיה כאמון ראשו כפוף כלומר המטרה היא הכנעה הכנעה... כשהוא ככה מכב את הראש לחוב כעגמון ראשו זה ההכנעה והקריאה מגמתה לבטא את ההכנעה").

1. החוויה (נפילת אפיים):

• החוויה מתבצעת לאחר סיום התפילה, לאחר שמתרומם מהקריעה החמישית ועושה שלום במרומים. המתפלל יושב ארצה ונופל על פניו ארצה ומתחנן. ("אחר שמגביע ראשו מקריאה חמישית אחרי עושה שלום במרומיו אחרי שמגביע ראשו מקריאה חמישית יושב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה זוהי נפילת הפיים בזמן התחנונים").
• יש הבחנה בין קידה להשתחוויה בזמן נפילת פנים.
• אסור להשתחוות על האבנים אלא במקדש. ("ואסור לעשות אשתחוויה על האבנים. אלא במקדש כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה.")
• אדם חשוב רשאי ליפול על פניו רק אם הוא יודע שהוא צדיק כי יהושע, אחרת רק מטה את פניו מעט ("ואין אדם חשוב רשאי לפול על פניו אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק יהושע אבל מטה הוא פניו מעט ואינו כובש אותם בקרקע").
• ההשתחוויה מוגדרת כפישוט ידיים ורגליים עד שהאדם מוטל על פניו ארצה ("יש את החוויה זו פישוט ידיים ורגליים עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ").

1. הקידה:

• הקידה היא אופן נוסף של נפילת פנים, והיא מתוארת על ידי רב סעדיה גאון בסידורו: הנחת ברך שמאל על הארץ בעת ישיבה וקיפול ברך ימין עליה, כדרך שהשה רובץ ("שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו שהשוא רובץ ויהיה כאילו חציוך רובץ וחציוך יושב").
• מנהג יהודי תימן בנפילת פנים היה לעשות קידה באופן זה ("יושבים על הארץ ואני מתחיל עם הברך השמאלית. הנה הברך השמאלית. נופלת על הארץ והברך הימנית עליה והראש מותא ככה על השמאל. זוהי הקידה שאומרים נפילת פנים וכך נהגו אבותינו בתימן בצר בדרך כזו").
• הקידה היא נפילת הפנים המותרת על גבי אבנים, בניגוד להשתחוויה ("ולכן אין צורך בשטיח על האבנים כי אם מתי אסור להשתחוות על הפנים על האבנים רק בשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים. הנה זו שתחוויה. התבטלות מחלטת לגמרי. כך ממש על הארץ פישוט ידיים ורגליים הם הפנים כלפי הארץ. אבל בכיתה רבותיי הנה הקידה זוהי הקידה ככה בצורה כזאת הנה הפנים מותות מותות והברכיים אחת על גבי השנייה וזו הקידה.").

1. מנהג היום כ"זכר":

• בשל ריבוי העוונות וחוסר היכולת הפיזית, מנהג נפילת הפנים היום הוא כ"זכר" למעשה המקורי. המתפלל מטה את ראשו לכיוון הארץ כשהברך השמאלית מוטה והימנית עליה, אך לא נוגע ממש בארץ ("אז לכן אתם תשימו לב אני עושה ככה בצורה כזו הרגל השמאלית מותת והרגל הימנית מות והראש שלי מותא אז אני לא מגיע ממש לארץ אבל בכיוון של הארץ מעין זכר"). הדבר דומה למנהג האבלים שיושבים על שרפרפים במקום על הארץ.

מסקנות:

המקור מספק ניתוח מעמיק של מושגי הקריעה, הקידה וההשתחוויה בתפילה על פי הרמב"ם ומקורות נוספים. הוא מדגיש את ההבדלים בין המושגים השונים, את האופנים השונים של ביצועם, ואת ההתאמות שנעשו במנהג לאורך הדורות, במיוחד בקרב יהודי תימן. הדגש מושם על הבנת משמעות הפעולות כביטוי להכנעה והתבטלות בפני הבורא