המנדבים אחרים למטרות צדקה, היש מעילה בכספים שמחזיקים טרם מסירתם לגבאים?

תמצית מקור "הטקסט שהודבק" - דיני תרומות לצדקה ולבית הכנסת והנאה מהן

המקור עוסק בשאלה האם מותר לאדם המתנדב לגבות תרומות לבית הכנסת או לצדקה, או לגבאי עצמו, להנות באופן אישי מכספים אלו, וכן בסוגיות נלוות כמו שינוי ייעוד התרומה לפני הגעתה לגבאי, דין כספים שהגיעו לידי הגבאי, והחשדות הנובעות מהנאה אישית.

נושאים מרכזיים ונקודות חשובות:

1. שלושה סוגי גביית כספים: המקור מבחין בין שלושה סוגים של גביית כספים:

• להקדש בית המקדש: מרגע שאדם אומר "מטבע זו לבית המקדש", חלה עליה קדושה עצמית ואסור לאף אחד להשתמש בה עד שתגיע לגזבר. שימוש בה נחשב "מעילה".
• לצדקה: השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רנ"ט, סעיף א') קובע כי אדם שאמר "סלע זו לצדקה" או "הרי עליי סלע לצדקה" וטרם מסר את הכסף לגבאי, יכול לשנות את ייעודו, בין לשימוש עצמי כהלוואה (ועליו להחזיר אחר כך), ובין להלוותו לחברו. כמו כן, יכול למכור כלים שהקדיש לצדקה לפני שהגיעו לגבאי ולתת את דמיהם לצדקה.
• לבית הכנסת: דינו של כסף המיועד לבית הכנסת אינו כדין הקדש שיש בו קדושה עצמית, אלא כדין כסף המיועד לצדקה.

1. שינוי ייעוד התרומה לפני הגעתה לגבאי:

• כאמור לעיל, כל עוד הכסף או החפץ המיועד לצדקה או לבית הכנסת לא הגיע לידי הגבאי, התורם יכול לשנות את ייעודו ולהשתמש בו בעצמו כהלוואה או להלוותו לאחר, ולאחר מכן להביא סכום שווה ערך לגבאי.
• ציטוט: "האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עליי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו בין ללבותו לעצמו בין להלוותו לחברו ויפרע אחר תחתיו".
• דוגמה: ראובן תרם 1000 ש"ח לעניים אך טרם מסרם לגבאי. מותר לו להשתמש בכסף כהלוואה ואחר כך להביא סכום זהה לגבאי.

1. הנאה מכספי צדקה או בית הכנסת לאחר הגעתם לגבאי:

• מרגע שהכסף הגיע לידי גבאי הצדקה או גבאי בית הכנסת, אסור לתורם לבקש אותו בחזרה כהלוואה, ואסור לגבאי להשתמש בו לצרכיו האישיים כהלוואה, גם אם הוא מתכוון להחזירו בקרוב.
• הגבאי הוא "זוכה" עבור העניים או בית הכנסת, ולכן הכסף שייך להם. הנאה של הגבאי מהכסף נחשבת כהנאה מכספי ציבור.
• יוצא מן הכלל בצדקה: מותר לגבאי צדקה להשתמש זמנית בכסף כהלוואה לעצמו אם יש בכך רווח לעניים. לדוגמה, אם הצגת סכום כסף גדול בקופה תגרום לאנשים להימנע מתרומה, הגבאי יכול לקחת את הכסף כהלוואה זמנית כדי שהקופה תיראה ריקה, ובכך לעודד תרומות נוספות.
• ציטוט: "ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המאות ביד הגבאי או כדי לעשותהם כדי לעשות אחרים לתן הרי גביי מותר ללבותם ולפורעם".

1. הנאה אישית של המתנדב/גבאי באמצעות כספי התרומות:

• באופן כללי, לאחר שהכסף הגיע לידי הגבאי, אסור לו לקנות לעצמו או לאחרים עליות לתורה, תפילות וכדומה בכסף זה.
• יוצא מן הכלל: אם הגבאי אומר מראש לתורם שכספו ישמש לרכישת עלייה לתורה או תפילה עבורו או עבור אחרים, והתורם נותן את הכסף על דעת כן, הדבר מותר.
• ציטוט: "אבל אם אותו גבאי יאמר לתורם תראה כדאי לך לתרום ואני בכסף הזה אקנה עליה לתורה או תפילה אני או אחרים וזה לזכותך הועיל כן הואעיל והוא משבר גם גם לו אחי יעשה לו אפילו גם לא צורך עלייה לתורה אלא הזכות של העלייה לתורה ולתפילה אז אם הוא אומר לו במפורש רחל בתחה הקטנה והוא נותן לו אז הי מותר כי על דעת כן הוא נתן אבל אם לא אומר לו במפורש אסור".

1. חשדות והימנעות ממראית עין ("והייתם נקיים מהשם ומישראל"):

• אסור לגבאי בית הכנסת להראות שהוא נהנה מכספי התרומות כדי למנוע חשדות בקרב הציבור.
• דוגמה: אם גבאי צדקה מוצא כסף ברחוב, עליו להכניסו לקופת הצדקה באופן זמני עד שיגיע לביתו ויוכל לקחתו לעצמו (אם אין סימן מזהה), כדי שאנשים לא יחשדו שהוא לוקח כסף המיועד לצדקה לכיסו.
• אסור לגבאי צדקה או בית כנסת לצרף כספים קטנים שקיבל לצורך עצמו (להמיר לפרוט), למרות שלגבי אחרים הדבר מותר, כדי להימנע ממראית עין.
• ציטוט: "כמו גבי עת צדקה כך גם באים של בית הכנסת אסור להם להראות מי שנהנים בגלל והיתם נקיים מהשם ומישראל".

1. טענות על גזל עקיף של בית הכנסת:

• ישנה טענה שאם גבאי קונה לעצמו עליות לתורה בכסף שנתרם סתם לבית הכנסת, הוא גוזל באופן עקיף את בית הכנסת, מכיוון שהוא מונע מתורמים אחרים לתרום כסף עבור אותן זכויות ובכך פוגע במקור הכנסה פוטנציאלי של בית הכנסת.
• עם זאת, המקור מציין כי קשה להוכיח טענה זו, וכל עוד התורם אמר שהכסף ניתן על דעת רכישת עליות או זכויות אחרות עבור התורם או אחרים, אין עילה לתביעה.

1. חרם או נידוי בעבר:

• בתקופות קדומות, כאשר החשדות היו גדולים, נהגו להטיל חרם כללי על מי שמקבל תרומות לבית הכנסת בסתם ומשתמש בהן לצרכיו לפני שהוא מעביר אותן לבית הכנסת.
• בימינו, אין נוהגים כך, מכיוון שוויכוחים עם אנשים כאלה עלולים לחסום מקורות הכנסה לבית הכנסת.

לסיכום:

המקור מציג דיון מפורט בדיני תרומות לצדקה ולבית הכנסת, תוך התמקדות בשאלת ההנאה האישית של הגובים והגבאים מכספים אלו. הוא מבחין בין שלבים שונים של התרומה (לפני ואחרי הגעתה לגבאי) ובין סוגי התרומות (להקדש, לצדקה ולבית הכנסת). כמו כן, הוא מדגיש את הצורך להימנע ממראית עין ולשמור על טוהר המידות בגביית כספים ציבוריים.