מי שטיבל לחוח במרק, האם חייב בנטילת ידיים ואילו ברכות יש לברך?

מה הדין אם אדם מטבל לחוח במרק. א' – האם הוא חייב נטילת ידיים והאם בברכה, והאם משתנים דיני הברכה של הלחוח ומהי הברכה על הלחוח.

נתחיל מאחרון לראשון.

היחס ללחוח כבר אמרנו שיש מחלוקת בין הפוסקים אם זה מיני דגן מבושלים או מיני דגן נאפים, שהרי הלחוח דרך עשייתו היא שעושים עיסה מאוד מאוד דלילה באופן כזה שאפשר ליצוק אותה על גבי המחבת ואז כיון שהיא מאוד מאוד דלילה והמחבת מאוד מאוד חמה, כי מתחתיה יש אש, אז כתוצאה מכך עולות בועות, בועות ואז מתקבל הלחוח הזה שנראה נקבים, נקבים וחללים חלולים. ואז יש אומרים כיון שסופו של דבר קיבלנו משהו שהוא כמו פת, אם כן הרי זה כמו אפייה ומברך עליו המוציא לחם מן הארץ וצריך ליטול ידיים. ואילו מורי אומר – לא ,זה נעשה דרך בישול ומיני דגן שעושים את זה בדרך של בישול אפילו שהם מאוד בצקיים מאוד לחמים כמו הרבה כדורי דגן שעושים אותם בתוך ברקים והם כדוריים הם בכלל לא דלילים, אבל כיון שנעשו דרך בישול ברכתם בורא מיני מזונות גם עם נקבע עליהם סעודה, זה הלכה שאנחנו מחזיקים ממנה שעל הלחוח לעולם מברך בורא מיני מזונות אף על פי שקבע עליהם סעודתו כי זה בא בדרך של בישול וזה לא משנה שבסופו של דבר יש לנו מין מאפה ואולי אפילו עבה, זה לא מעלה ולא מוריד. כי כל אפייתו היא בדרך של בישול. עד כאן.

ומכאן לדבר שטיבולו של משקה, כידוע נפסקה ההלכה שדבר שטיבולו במשקה טעון נטילת ידיים, כלומר דבר שדרכו לתבל אותו במשקה ולאוכלו אזי צריך ליטול ידיים.

לפי רבינו הרמב"ם, נטילת ידיים בברכה. לפי מרן – נטילת ידיים בלי ברכה. הרדב"ז אמר לא כל דבר שטובלים אותו במשקה ואוכלים אותו, אלא כל דבר שדרך לטבלו במשקה, כלומר אם יש דברים שאין דרכם להיאכל בדרך טיבול אז אין נוטלים ידיים עליהם בזמן שמטבלים אותם, בעקבות הרדב"ז אמר מורי שאותם אלו אשר מטבלים ביסקוויט בתה ואוכלים אינם טעונים נטילת ידיים כי אין דרך לאכול את הביסקוויט אלא בדרך של כסיסה, כוססים את הביסקוויט ואוכלים, זה רוב בני אדם, הרוב המכריע, יש שנוהגים לאכול כך – לתבל, אבל הרוב המכריע בדרך של כסיסה אז כיון שאין דרכו של הביסקוויט להאכל בדרך של טיבול, לא כל דבר שטובל במשקה אלא כל שדרכו להיטבל במשקה וטובל במשקה אז נוטלים ידיים, לכן אומר מורי אין לברך על ביסקוויט שטובל במשקה. ממשיך מורי בשיטתו זו, המטבלים תפוח בדבש, ובהנחה שהדבש הוא דליל כי אם הוא עיסתי ולא נשפך, אזי זה כמו ממרח ולא כמו משקה ואם כן אפוא בהנחה שהדבש הוא דליל ומטבלים אותו ואת התפוח בדבש, אומר מורי אין דרך לאכול תפוח מטובל בדבש, דרך לאכול תפוח הוא באכילה רגילה אלא אחת לשנה אחת ל.. מטבלים, הואיל ואין דרך אכילתו בטיבול גם כשהוא מטבלו בדבש דליל אינו נוטל ידיו עליו, אלא מה ירקות אומר מורי דרכם בטיבול שהרי דרכם היה לקחת ירקות לטבלם בחומץ ולאכול, אז כיון שהירקות דרכם לטיבול אם מטבל אותם במשקה, הוא נוטל ידיים ולפי רבנו הרמב"ם בברכה.

הלחוח אם הוא מטבלו בסחוג אומר מורי אם זה סחוג דליל הרי כן דרך לאכול לחוח מטובל בחילבה בסחוג במרק, כן דרכו להיאכל כך. אז אם באמת הסחוג הוא דליל לא בצקי לא עיסתי אלא דליל, אז באמת צריך ליטול ידיים בברכה, ואז מברך על ניטל ידיים, ומברך על הלחוח בורא מיני מזונות ולא נחשוב שבגלל שברך על ניטל ידיים עכשיו יצטרך לברך על הלחוח המוציא לחם מן הארץ, לא, כמו שאנחנו מטבלים את הכרפס בחרוסת בליל הסדר, לפי רבינו הרמב"ם ומנהג הבאלדי בחרוסת בלילה ונוטלים ידיים בברכה, ואיך קוראים, לפי השאמי במים עם מלח יש עם חומץ, כיון שדרך ירקות לאכול בדרך של טיבול אז אם הוא טיבל אותם במשקה אז אם כן אם הוא מברך על נטילת ידיים לפי רבינו הרמב"ם ומנהג הבאלדי אבל הברכה של הירק לא משתנה הברכה של הירק היא בורא פרי האדמה, כך גם הברכה של הלחוח. אם הוא מטבל אותו בסחוג דליל הוא נוטל ידיו כי דרכו להאכל בטיבול, ומברך על נטילה לפי הרמב"ם ולפי מנהג באלדי. אבל הוא לא משנה את הברכה של הלחוח הברכה של הלחוח הייתה ונשארה בורא מיני מזונות אפילו בדרך של קביעות, וזה יסוד גדול שבני אדם מתבלבלים בו ומן הראוי שישננו אותו, ומכאן למטבל לחוח במרק.  אז היו כאלה שאמרו שאם הוא מטבל במרק אינו צריך ליטול ידיים ואם ייטול ידיו ייטול בלי ברכה כי אמיתי המטבל במשקה חייב בנטילת ידיים ולפי רבינו הרמב"ם בברכה? זה דווקא באחת משבעת המשקים, לכן כשמדובר על דבש, דווקא דבש דבורים לא דבש תפוחים או דבש תמרים, אלא דבש דבורים. אותו דבר מים זה אחד משבעת המשקים, אז הם אומרים הני מילי מים, אבל אם זה מרק, כיון שכבר נתבשל, אז יש דעה בקרב הפוסקים שהם אומרים זה לא גדר של משקה שאם מטבלים אותו במשקה שאז חייבים נטילה, לא, לא חייבים נטילה. ואם יטול על דרך החומרה יטול ללא ברכה לפי רבנו. כך יש אומרים אבל על האומרים כן להביא ראיה שאכן באמת מים מבושלים לא נקראים משקה, א' לא מבעיא מים רגילים נקיים שבוודאי אין גדר של בישול במים אלא חימום, כי הרי אחרי שאתה מרתיח מים ומצנן אותו הוא חוזר להיות אותו מים, אלא אפילו אם מדובר במרק סוף סוף העיקר הוא המים ובמשקאות שמטבלים בהם הולכים אחרי איזה שהוא יסוד מימי שיש, איזה יסוד משקי שיש. והראיה, חומץ הוא פועל יוצא של יין אז המטבל בו חייב נטילה אבל חרוסת שרבנו אומר 'המטבל בחרוסת' מאיזה דין אנחנו צריכים ליטול ידיים? הלוא מי פירות הם לא משבעת המשקים, אז אם יש איזה שהוא נוזל כתוצאה ממעוך הפירות בחרוסת אז הוא מכוח זה אנחנו צריכים ליטול ידיים, אז מאיזה כוח? מכוח זה שאנחנו שמים יין ומדלדלים את החרוסת אז בגלל זה שיש יין בתוך החרוסת אז כבר זה מחייב, אם כן אף אתה אמור כן מה זה מרק? עיקרו הוא מים אלא שערבבו בתוכו טעמים תבלינים צבעים וכיוצא בדברים האלה, מי אומר שבדרך כזו נתבטל שם של מים ממנו, הוא עדיין יש לו דין של מים וכך רבותיי גם לענייני מקוואת, יש לו דין של מים ולא של מי פירות, יש שהסתפקו במי שלקות אם כבר בשל ירקות ממש עד כדי כך נתמסמסו הירקות אם ברכת אדמה, גם שם יש להתלבט גם שם יש להסתפק אבל המרקים הרגילים בכלל לא מגיעים לדרגה של מי שלקות אלא הם מים עם צבע וטעם, ולכן לנו נראה כדבר ברור שהמטבל לחוח במרק כיון שדרך בני אדם לאכול לחוח עם טיבול ויכוון שלדעתנו המרק היה ונשאר מים, שם של משקה עליו משבעת המשקים הרי טעון נטילת ידיים ובברכה לפי רבנו ומנהג הבלאדי נטילת ידיים וכאמור הברכה על הלחוח הייתה ותישאר בורא מיני מזונות.