עד כמה צריך היהודי להשקיע בהידור מצוות?

מסמך תדרוך: הידור מצווה וגבולות ההשקעה הכספית על פי המקורות

מסמך זה מסכם את הנושא של הידור מצווה ואת השאלה האם יש גבול להשקעה הכספית הנדרשת עבור הידור זה, כפי שעולה מתוך הטקסט המצורף. המסמך יתייחס הן לגישה העקרונית של מצוות הידור והן לגבולות הכספיים שהוצבו לכך, תוך התייחסות לדברי הגמרא, השולחן ערוך והרמב"ם.

נושא מרכזי: קיימת מצווה להדר במצוות, אך ישנה מחלוקת ודיון סביב השאלה האם קיים שיעור מחייב לגובה ההשקעה בהידור זה, ובפרט האם קיים שיעור של עד שליש מעלות המצווה הבסיסית. כמו כן, נדון הגבול העליון של ההוצאה על מצוות בכלל, העומד על חומש מנכסי האדם.

עיקרי הדברים:

1. קיומה של מצוות הידור:

• המקור פותח בקביעה חד משמעית: "ובכן, התשובה היא לכל הדעות יש מצווה הידור במצוות".
• הרמב"ם עצמו מביא עניין של הידור מצווה בהלכות לולב, פרק ז', הלכה ז': "שצריך לה איך קוראים? שמוסיפים בנוי שללאב משום נוי. כלומר דואגים לנוי מצווה." מכאן עולה כי הרמב"ם הכיר בחשיבות הנוי וההידור במצוות.
• הרמב"ם אף מרחיב בעניין זה בהלכות ייסורי מזבח, בסוף פרק ז', ומביא את עניין הבאת הקורבן המשובח ביותר: "מאחר שכולם כל השמנים כשרים למה נמנו? למה הביאו את הסוגים הסוגים השונים לפי מעלותיהם? לדע היפה שאין למעלה ממנו והשווה והפחות שהרוצה לזכות. תשמעו את הדברים הנפלאים שרבנו יחוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קורבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו מין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צונו ומחלבהן וישע השם אל הבל מנחתו כלומר דרך עבודת השם שאדם לא עושה טוב על הקדוש ברוך הוא כשהוא מעדר במצ אלא הוא מכופף את יצרו הרע כדי להראות שאין לו בעולמו אל עבודת השם שזה המעלה הגדולה ביותר ואז החידור מצווה זה דבר מובן מאליו."
• הרמב"ם מיישם עיקרון זה גם בתחומים נוספים: "והוא הדין אומר רבנו בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מננאת הטוב אם בנה בית תפילה ינאם מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו ולא יתן לו איזה דבר הכי פחות כיסא ערום יכסה מן הייפש מכסותו הקדיש דבר את דבר יקדיש מפשנחסיו וכן הוא אומר כל חלב לשם כך יוצא."

1. שיעור שליש בהידור מצווה:

• השולחן ערוך מביא שיעור להידור מצוות עד שליש מעלות המצווה הבסיסית.
• מקורו של שיעור זה נמצא בגמרא בבא קמא (דף ט עמוד א'): "אמר רבי זרע אמר אב הונה במצווה עד שליש."
• הגמרא עצמה מביאה דיון בשאלה מהו "שליש" זה, ומסבירה שאין הכוונה לשליש מנכסי האדם עבור כל מצווה, אלא "בהידור מצווה עד שליש במצווה".
• פרשנות אחת בגמרא (רש"י ותוספות) היא שאם המצווה הרגילה עולה סכום מסוים, ניתן להשקיע עד שליש יותר עבור הידור המצווה.
• השולחן ערוך מיישם זאת בהלכות אורח חיים (סימן תרנ סעיף א') בנוגע לקניית אתרוג מהודר יותר: "אם קנה את רוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כבצה מצומצמת ואחר כך מצא גדול ממנו מצווה להוסיף עד שליש מלגב בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נעה יש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדר מחברו הנה מרן מביא את שני הפירושים יקח האדר אם אין מיקרים אותו יותר משליש מלגב בדמי חברו זה אלה הם דברי מרן על בסיס הגמרא בבוקמה."

1. היעדר שיעור שליש בדברי הרמב"ם:

• למרות המקור התלמודי המפורש, הרמב"ם אינו מביא שיעור של עד שליש להידור מצווה בהלכה.
• השאלה הנשאלת היא מדוע הרמב"ם התעלם ממקור זה.

1. הגבול העליון להוצאה על מצוות - חומש:

• הרמ"א (בהגהותיו על דברי השולחן ערוך) מביא הסתייגות חשובה: "ומי שאין לו אתרוג או שאר מצווה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב זה הרמה אומר מוזר שדווקא ארמה כאן כאילו מוטת אל תבזבז יותר מדי או כמו שאמרו המבזבז אל תבזבז יותר מחומש עוד נגיע לתקנה החשובה הזאת אבל מצווה עוברת ודווקא מצד עשה אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור." הרמ"א מצביע על כך שאפילו במצוות, אין לבזבז הון רב.
• הרמב"ם עצמו מביא את הגבול של חומש בהלכות ערכים וחרמים (פרק ח', הלכה י"ג): "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כונחסיו כל זה הקדש חרם קודשים והעוסק זה עבר על דעת הכתוב שהרי אומר מכל אשר לא ולא כל אשר לא כלומר אדם אשר מתלהב מטרימים בית הכנסת לשם בית כנסת לשם מקדש לשם כאלה דברים מתלהב נותן את כל הנכסים שלו זה טיפש הוא מזיק בעצמו איך איך הוא יחיה אלא מאשר לא מכל אשר מכל אשר לו לא הכל כמו שאמרו חכמים ואין זו חסידות אלא שטות שהרי זה מאבד כל מונו והצטרך לבריות." הרמב"ם מדגיש כי אין זו חסידות לתת את כל הנכסים לצדקה או הקדש, אלא שטות, שכן האדם צריך לדאוג לפרנסתו.
• בהמשך, הרמב"ם קובע במפורש: "אלא כל המפזר ממונו במצוות לא יפזר יותר מחומש." כלומר, הגבול העליון להוצאה על כלל המצוות הוא חמישית מנכסי האדם.
• הרמב"ם מצביע על כך שעיקרון זה תקף גם לדברי תורה וגם לדברי העולם (צרכי קיום בסיסיים): "שימו לב שרבנו אומר בין בדברי עולם בין בדברי תורה מה זה בדברי עולם דע לבוש בית דברים של חולים אל יהיה משוגע והבזבז אלא בזת במינון בשיקול דעת א' לא להתראות יותר מדי שנית נחסיך מחר מחתים תרך אותם אין אתה יודע מה ילד יום זה בדברי עולם ומורי מכוון לאלכות דעות פרק חמישי הלכה הלכה עשירית תלמיד חכמים מחל דבריו במשפט ומה זה בין בדברי תורה אומר מורי בערק כ אפשר כוונתו מה שכתבו בדברי תורה להידור מצווה שאמרו עד שליש במצווה אלא מה שכאן מורי שתן ולא פירש ואולי דבריו הסתומים עלולים להטעוד אותנו למה הרמב""ם לא אמר עד שליש אם באמת זו הכוונה ו' באמת זו הכוונה של רבנו אבל למה הוא לא אמר עד שליש? הרי גמרא מפורשת בבקמה כתוב עד שליש."

1. יישוב הסתירה לכאורה:

• המקור מציע הסבר מדוע הרמב"ם לא פסק את שיעור השליש להידור מצווה. התשובה נעוצה בתקנת אושא, המובאת בגמרא כתובות (דף נ עמוד א'), שקבעה כי "אל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".
• למרות שבתחילה סברו שהגבלה זו מתייחסת לצדקה לעניים, הרמב"ם מרחיב אותה לכלל ההוצאה על מצוות.
• ההסבר הוא שהגמרא בבא קמא, בה נאמר "עד שליש במצווה", מתייחסת לתקופה שלפני תקנת אושא. לאחר התקנה, הגבול העליון של חומש הוא הכלל המנחה.
• הפרשנות האגדית של דברי רבי זרא ("אתה אל תדאג אתה שליש משלך שני שליש משל הקדוש ברוך הוא הקדוש ברוך הוא ישלים") נועדה לעודד אנשים לקיים מצוות בהידור מבלי לחשוש מפני פשיטת רגל, אך אין לה משמעות הלכתית מחייבת לגבי גובה ההוצאה.
• חישוב פשוט מראה שאם אדם ישקיע שליש יותר בכל מצווה ומצווה, סך ההוצאה הכוללת על מצוות עלולה לחרוג מגבול החומש. לכן, הרמב"ם, שפסק על פי תקנת אושא, לא הביא את שיעור השליש להלכה.

מסקנה:

על פי המקורות, קיימת מצווה חשובה להדר במצוות. עם זאת, אין לבזבז על כך הון רב. בעוד שהגמרא בבא קמא מזכירה אפשרות של הידור עד שליש מעלות המצווה הבסיסית, השולחן ערוך מאמץ גישה זו באופן חלקי. הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מביא שיעור זה להלכה, ככל הנראה משום שהוא פועל על פי תקנת אושא, המגבילה את כלל ההוצאה על מצוות (כולל הידור) לחמישית מנכסי האדם. לפיכך, ההידור במצווה צריך להיעשות במסגרת יכולתו הכלכלית של האדם ובלי לחרוג מהגבול של חומש מנכסיו עבור כלל המצוות. הרמב"ם מדגיש את החשיבות של ניהול כלכלי נכון ושקול, הן בענייני העולם והן בענייני תורה ומצוות