בית כנסת שמגיעים מתפללים חולים שאין להם שליטה על הסוגרים, האם מותר להתפלל שם?

הקלטת עוסקת בשאלה הלכתית מורכבת: האם מותר להתפלל בבית כנסת כאשר נוכחים בו אנשים שהשם ישלח להם רפואה שלמה, המתקשים בשליטה על סוגרים (שוטטים מים קטנים או אינם שולטים בצרכיהם). הדובר פותח באומרו כי זו אחת השאלות הקשות, ומבסס את תשובתו על דינים הנוגעים לקריאת שמע במקומות מטונפים, כפי שמובא בפרק שלישי מהלכות קריאת שמע, הלכה ב'.

איסור קריאת שמע ודברי קודש במקומות מטונפים:

• ההלכה קובעת שאין לקרוא קריאת שמע בבית המרחץ ובבית הכסא, "אף על פי שאין בו צועה". האיסור נובע מכך שמקומות אלו נחשבים למאוסים ואינם מכבדים דברי קודש.
• האיסור חל גם על אמירת דברי קודש אחרים, ואף על הרהור בדברי תורה במקומות אלו.
• הרמב"ם מוסיף שאף במקום שאינו בית הכסא עצמו, אך יש בו צואה או מי רגליים קבועים (מאגר), אסור לקרוא קריאת שמע, לומר דברי קודש או להרהר בהם.
• לעומת זאת, דברי חול מותרים באותם מקומות, וכן כינויים של הקב"ה כגון "רחום" ו"חנון". אולם, שמותיו המיוחדים שאין נמחקים (כגון "אדנות" ו"הויה") אסורים להזכרה בבית הכסא ובבית המרחץ הישן.

התייחסות לצואה ולמי רגליים כגורם מטמא:

• אסור לקרוא קריאת שמע כנגד צואת אדם וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בהם ריח רע. גם כנגד מי רגלי אדם אסור, אך כנגד מי רגלי בהמה מותר.
• בנוגע לצואת אדם, האיסור לקרוא כנגדה קיים אפילו אם אין בה ריח מסריח.
• קיימים תנאים המאפשרים קריאה במקום שיש בו צואה שאינה מול פניו של האדם:
• אם הצואה נמצאת מאחוריו או מצדדיו, מותר לקרוא אם הוא רחוק ממנה ארבע אמות.
• אם הצואה מול פניו, עליו להתרחק עד שלא יראה אותה.
• אם הצואה נמצאת במקום גבוה או נמוך ממנו בעשרה טפחים, מותר לקרוא בצד המקום.
• אם הצואה מכוסה ואין לה ריח רע, מותר לקרוא. הדובר מדגים זאת במצב בו הצואה נמצאת בגומה והאדם כיסה אותה בנעלו. "אם אין בה ריח רע, מאחר והיא מכוסת, אם אין הצועה נוגעת בנעליים, במנעלים, בסנדל, מותר לאדם לקרוא קריית שמע."
• אם הצואה נמצאת מאחורי מחיצה, אפילו זכוכית, מותר לקרוא בצד המחיצה, כל עוד אין ריח רע. "היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית מותר לקרות בצידה". עם זאת, אם יש ריח רע, אפילו אם יש מחיצה, אסור.

המצב בבית הכנסת בנוכחות אנשים עם קושי בשליטה על סוגרים:

• אם יש ריח רע הנובע מצואה או מי רגליים בבית הכנסת, "אין מה לעשות צריך פשוט שהוא לא יהיה במקום".
• אם אין ריח רע, אף על פי שיודעים על קיומה של צואה המכוסה על ידי האדם, מותר לאחרים לקרוא. "אם הזרים נמצאים ואינם מריחים ריח רע, אז בעצם הכיסוי שהיא מכוסת מותר להם לקרות".
• הדובר מזכיר מחלוקת בשולחן ערוך לגבי אדם עצמו שיש על בשרו צואה מכוסה ואינו מריח ריח רע, האם מותר לו לקרוא. הוא מעריך שהמחמירים אוסרים זאת.
• בנוגע למי רגליים, דינם קל יותר מצואה כאשר הם ספוגים ואין ריח רע. "כל עוד הם ספוגים אולי במרגליים עוד ניתן למצוא התר או מתירים לכך אבל בצועה כאמור כל שיש ריח רע אין דרך אחרת".
• במקרה של ריח רע מצואה, יש למצוא פתרון כגון בקשה מקרובי משפחה להוציא את האדם מהמקום או למצוא לו מקום אחר בבית הכנסת שאינו המבואה. "כל עוד הוא נמצא אפילו שזה מכוסה ויש ריח רע לעומת זאת המי רגליים המי רגליים לא עשרה תורה אלא כנגד העמוד דהיינו בזרימה נכון חכמים גם עסרו שלא כנגד העמוד כשהם קבויים הגורים אבל כשהם ספוגים לא אבל אם יש ריח רע שוב גם כאן היו כאלה שעסרו ממרגליים למרות שממר רגליים דינם יותר קל מצואה אבל נו כל עוד הם ספוגים אולי במרגליים עוד ניתן למצוא התר או מתירים לכך אבל בצועה כאמור כל שיש ריח רע אין דרך אחרת אלא למצוא דרך עם הקרובי משפחה שלו יביאו אותו או שימצא ב בואה של בית כנסת או כל דרך אחרת אחרת פשוט אסור להתפלל באותו באותו בית כנסת".

סיכום:

הנקודה המרכזית היא שהימצאות צואה או מי רגליים בבית הכנסת מעוררת בעיה הלכתית חמורה מבחינת טהרת המקום לתפילה וקריאת דברי קודש. אם יש ריח רע, אין להתפלל במקום. אם אין ריח רע, ובמקרה של צואה היא מכוסה ואינה גלויה, ישנה הקלה מסוימת עבור המתפללים האחרים. עם זאת, המצב דורש רגישות והתחשבות במצבם של האנשים המתקשים, תוך שמירה על דיני ההלכה הנוגעים לקדושת בית הכנסת והטהרה הנדרשת לתפילה. יש למצוא פתרונות מעשיים המאפשרים תפילה בציבור תוך שמירה על כבוד הבריות וההלכה