האם מותר לקבל ממוסלמי חבית יין ביתי כמתנה?

מסמך תדרוך: סוגיית בישולי גויים במסעדה סינית כשרה למהדרין

מאת: [שם המשיב] תאריך: [תאריך] נושא: ניתוח סוגיית כשרות מסעדה סינית בהקשר לבישולי גויים, על בסיס הטקסט "הטקסט שהודבק".

מסמך זה מפרט את עיקרי הדברים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט המצורף, העוסק בשאלת הכשרות של מסעדה סינית הנושאת תעודת כשרות למהדרין ובה מצוין כי אין חשש לבישולי גויים, זאת למרות שהבשר מטוגן על ידי עובד סיני גוי בשמן רותח.

עיקרי הסוגיה והתמיהה:

הטקסט פותח בתמיהה של אדם שנכנס למסעדה סינית כשרה למהדרין וראה כי עובד גוי מטגן בשר בשמן רותח. האדם תהה כיצד ייתכן שהכשרות מוגדרת "למהדרין" ו"ללא חשש בישולי גויים" כאשר הגוי הוא זה שמבצע את פעולת הטיגון הראשונית של הבשר.

"התעניין אותו אדם והתברר לו שהסיני מטבל את הבשרים בתוך סיר שיש בו שמן רותח. וכך הוא מתגן אותו הוא הסיני הגוי ומגיש אותו כחלק מהאוכל לאחר שהוא עושה בו מה שהוא עושה בו ומגישים תמנה לסועד בין אם הוא יהודי בין אם הוא גוי ולכן מדהם אותו יהודי שמצד אחד יש שלט שלו כשרות למהדרין ומצד שני וכתוב ללא חשש בשולי גויים ומצד שני הנה אותו גוי הוא עצמו לוקח בשר שאיננו מבושל ושם אותו בתוך הסיר שמן רותח ומתגן אותו מכין אותו לקראת השלבים הבאים לכן פנה אותו ודי למשגיח כסות ואמר לו איך אתם אומרים שזה לא לא חשש של בישולי גויים. והרי הסיני מקבל כל חתיכת בשר."

השואל מצביע על כך שלדעת הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, הדלקת האש על ידי יהודי לא פוטרת מאיסור בישולי גויים, בניגוד לדעת הרמ"א.

תשובת המשגיח והמשך התמיהה:

המשגיח משיב כי היהודי לא רק מדליק את האש, אלא גם מרתיח את השמן ומבצע את הטיגון הראשון של הנגלה הראשונה. את הנגלות הבאות מבצע הגוי. למרות זאת, השואל נותר בתמיהתו, באומרו שכל חתיכה שטוגנה על ידי הגוי היא כאילו בושלה על ידו, ולכן עדיין יש חשש לבישולי גויים.

"השיב לו המשגיח ואמר לו, היהודי איננו מפעיל רק את האש, אלא הוא מרטיח את השמן הוא בעצמו. לא רק מפעיל את האש, אלא מרתיח את השמן וגם את הטיגון הראשון של הנגלה הראשונה הוא עושה, אחר כך הנגלות השניות עושה הגוי. היהודי מצד אחד לכאורה קיבל תשובה מרגיעה ועדיין נפשו בכפו והוא אומר הרי כל חתיכה וחתיכה שהגוי שם הרי הוא כאילו בישל אותה הוא עצמו ואם כן יש עדיין חשש לבישולי גויים האמנם נראים הדברים שבנסיבות כאלה יש לה ולא לאסור את זה מדין בשולי גויים."

הבסיס ההלכתי לאיסור בישולי גויים:

הטקסט מסביר כי איסור בישולי גויים הוא גזירה של חכמים, שמטרתה להרחיק מישראל מגויים ולמנוע התערבות שעלולה להביא להפקרות בדברים אסורים ולנישואי תערובת ("משום חתנות"). האיסור חל גם כאשר הגוי מבשל מאכלים כשרים בכלים כשרים בבעלות יהודית, אלא אם כן המאכל נאכל חי או אינו עולה על שולחן מלכים.

"ראשית עלינו לדעת שבמשנה מסכת עבודה זרה פרק שני הלכה שישית נאמר אלו דברים של גויים אסורים ואין איסור איסור הניה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו הפת והשמן שלהן ושלקות רבי ובת דינו התירו בשמן ואומר רבנו שהדברים האלה הם לא ייסורי תורה אלא גזרות של חכמים, פת של גויים, שלקות של גויים, בהתחלה גם היה שמן של גויים, אלא שרבי ודינו התירו את השמן אבל אלה רוב הדברים, אומר הרמב"ם פירוש המשנה, כגון הפת והשלקות ודומיהן, לא נאסרו אלא כדי שנתרחק מהם ולא נתערב בהם, כדי שלא נבוא בהתערבותינו בהם להפקרות בדברים האסורים. זהו עניין אומרם משום חתנות... אלא נעסרו מטעם שנגמרה מלאכתו על ידי גוי לפי שחכמים אסרו כדי שנתרחק מהם גם כל מה שבשלו בשלו הגוי ואפילו בשל את שלנו ברשות נו, אלא אם כן היה אותו הדבר נאכל כמו שהוא חי או אינו עולה על שולחן מלכים, אומר רבנו, אפילו גוי שבשל את שלנו ברשותנו."

הבחנה בין בישול גויים לפת גויים:

הגמרא מבחינה בין בישול גויים לפת גויים. בבישול גויים, האיסור חל רק אם הגוי בישל את המאכל מתחילתו ועד סופו. אם יהודי התחיל את הבישול והגוי השלים, או להיפך ("מקצת בישול"), אין בכך איסור. לעומת זאת, בפת גויים יש הקלה משמעותית: מספיק שהיהודי משתתף בהדלקת התנור ("היקר") כדי להתיר את הפת.

"אמת מתי הבישול של הגוי אסור בשבילנו אם הוא בשל מהתחלה עד הסוף אבל אם הוא בשל מקצת בישול והיהודי השלים את הבשול או היהודי התחיל את הבשול והגוי השלים את הבשול אזי זה לא נכלל בגזירה. רק כשהוא בשל מהחל עד קלה אז זה נכלל בגזירה... אבל בדף לח עמוד ב כשהתייחסה לפת דיברוש מספיק שודי מפעיל את התנור מדליק והגוי עושה את הפת מתחיליו עד סוף כבר אין בזה גזירה וכך הובא להלכה בהרמבם בפרק יז מהלכות מאכלות אסורות הלכה אה הלכה ו' לא חיבו הלכה אה הלכה יב. אף על פי שעשרו פת גויים יש מקומות שמקלים בדבר ולוקחים פת מן הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום מישראל ובשדה מפני שהעת דוחק... הדליק הגוי את התנור ועפה בו ישראל או שהדליק ישראל ועפה גוי או שהדליק הגוי ועפה הגוי ובא ישראל ונער האש מעט או כבשו לאש הועיל ושתתף במלכת הפת הרי זה מותרת ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היקר שהפת שלהן אסורה."

מרן השולחן ערוך מחמיר יותר בבישולי גויים וקובע שהדלקת האש על ידי יהודי לא מועילה, אלא יש צורך שהיהודי יניח את הכלי עם המאכל על האש. הרמ"א מקל וסובר שגם בהדלקת האש יש די.

"בסימן קיג סעיף ז כתב מרן אין שגירת פירוש הבערה שגירת התנור מועלת כלומר מועילה אלא בפת אבל בשאר המתבשל אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה מעלה ומרית, אלא ההנחה דווקא לפי כך רוצה לבשל במחבת בתנור של גויים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל הגה ויש חולקים הוא סביר עלה דלקת האש או חיטוי וגחלים מהנ לעניין בישול כמו לעניין פת וכן נוהגים מרן אומר דע לך גזרת בשולי גויים אף שלכאורה במשנה אין הבדל בין גויים בשולי גויים אבל בגמרא מי שמבחין בין דף לח עמוד א' ששם מדובר ברחבע על בשולי גויים ובין דף לח עמוד ב שמדובר על פת של גויים ההבחנה ברורה לחלוטין."

הטקסט מסביר כי פסיקת הרמב"ם ומרן היא להחמיר יותר בבישולי גויים מאשר בפת גויים. הסיבה להקלה בפת היא מפני ש"פת זה חיי נפש".

"ולמה באמת בפת מקלים יותר? כי פת זה חיי נפש. קשה ב פת אז לא החמירו בשול זה עידון זה תוספת עזור למה לרתק אותו אנחנו לומדים תורה הוא יש לו את הזמן שלו לא צריך לרתק אותו ובכן אז כאמור רבותיי א בת זה חיי נפש וחיי נפש הקלו בו ואילו בבישולים בבישולים זה עדון זה תוספת שם אנחנו מחמירים יותר לא מספיק בהדלקה בעלמה זוהי השיטה של הפסיקה המזרחית הרמבם ומרן בשונה מהרמה."

היישום למקרה המסעדה הסינית:

לאור ההלכה, כאשר הגוי לוקח בשר ומטגן אותו מתחילתו ועד סופו, זה נחשב לבישול גויים אסור, גם אם היהודי הדליק את האש בלבד (לשיטת הרמב"ם ומרן).

"עכשיו רבותיי באמת תוצאה מכך פסלנו מסעדה אשר בא הגוי לוקח את הבשר וצולה הוא מגיש לסועדים כי כל הבישול נעשה על ידי גוי. אין מקצת בישול. ולכן ורק ההדלקה נעשתה על דהודי. הדלקה בשבילי גויים לא יכולה להועיל."

ההצעה להקל באמצעות "מקצת בישול" בשמן:

הטקסט מעלה אפשרות להקל במקרה שבו היהודי מרתיח את השמן ואף מטגן בו חתיכה אחת של בשר לפני שהגוי מתחיל לטגן. במצב כזה, השמן כבר "נפגם" על ידי היהודי ואינו במצבו הראשוני. ניתן לראות בכך סוג של "מקצת בישול" מצד היהודי.

"אבל לעניין אם כבר יש שמן מתוגן על ידי יהודי, זה שמן מורטח על ידי יהודי והוא כבר נפגם על ידי זה שהיהודי תיגן בו פעם ראשונה כבר איננו שווה לשמן במצבו הקדמאי הוא חלק בלתי נפרד כעת ממערך של התיגון הבא ניתן לקרוא לזה מקצת בישול אף שרבנו ומרן כשהעתיקו דברי הגמרא על מקצת בישול התכוונו לדבר הפשוט ואי אפשר לשנות את דבריהם."

בצירוף העובדה שיש משגיח כשרות במקום, וכן הסברה של "סימן היקר" (שהגוי מבין שהיהודי מקפיד על כשרות ואינו אוכל משלו סתם כך), ניתן אולי למצוא היתר למנהג זה במקומות שנהגו להקל.

"אז העי במקרה כזה ניתן לומר שזה כבר מקצת בישול. ולמה? למה? כיוון שיש גם משגיח ויש גם קצת בשול. אז ה הרב עודה יוסף שנס את כל מותניו ויבי עומר חלקי וביחה בדעת חלקי וגייס את כל הסברות כדי למצוא כולה... אם נוסיף את הסברה שאומרים שהעובדה שמשגיח נמצא על גביו והוא יודע שהוא מוזהר ומושגח שאז בוודאי וודאי הצברה הזו מתעבא יותר וניתן בצירוף של הדברים האלה להקל כי הרי אפילו הרב שידורון שכאמור החמיר הוא החמיר בדבר שעדיין ניתן לעשות איך על ידי שכאמור אתה לוקח את כל העגלה של הבשולים ודוחף אותה אל התנור אפייה אבל לו כן כשאתה מדבר על פרתיכה פר חתיכה שאתה צריך לבשל אותה זה כבר קצת קשה אז מילא כשהחתיכה כולה כל הבישול מתחילה תועסופעל דגוי זה אני עוסר. אבל כשיש לי יסוד לומר שיש משהו משום מקצת הבישול, כגון שאני מרח את השמן ופוגם אותו על ידי הטיגון הראשון, על ידי יהודי, אז נראה בצירוף עם המשויח שעומד על גביו, בצירוף הסברה של מה שנקרא סימן הקר, סימן היקר של היהודי א ש זאת אומרת לגוי, לגוי שקצת מרגיז אותו שהוא לא שווה כמונו, בצירוש כל הספרות האלה ניתן להקל על העניין הזה שמקום שנהגו להקל בפת וכולי זה כבר בהזדמנות אחרת רבי חני"

דעות מחמירות:

הטקסט מציין כי פוסקים ספרדים רבים, ביניהם הרב עובדיה יוסף (למרות שמובאת דעתו המקלה במקרה מסוים), הרב בקשי דורון והרב מרחילי, החמירו מאוד בדיני בישולי גויים ולא הסתפקו בהדלקת האש על ידי יהודי, אלא דרשו מעשה בישול ממשי מצד היהודי ("הנחה" של התבשיל על האש).

"ואמר כיוון שהוא גוי מקצועי ולא עובד עבורנו ועוד כמה וכמה סברות שהוא גייס כדי להקל בנסיבות כאלה ואפילו לא רק בנסיבות כאלה בנסיבות אחרות יותר מקלות אבל אנחנו לכאורה מחמירים יותר מעבר למה שרבודה יוסף פסק גם הרב בקשי דורון והרב מות חילהו הרב מרחילו זכר צדיק ברכה והרב בקשי דורון בדרכים ארוכים החמירו מאוד ככה למשל רבקשי רון אמר אם למשל יש מה שנקרא אסמים מכניסים בתוך התנור אפייה תנור אפייה זה לא כמו שלנו זה חדר שכל כולו תנור אפייה אז הוא אומר אין שום סיבה להקל על זה שהיהודי מדליק תנור האפייה אלא שהיהודי יוביל את העגלה שבו נמצאים המיני תבשיל ויכניסו זה נקרא הנחה יכניסו את ה את את ה את התבשיל לתוך את הפסרים את התבשיל לתוך התנור אפייה ולא מספיק רק שדליק חמיר בזה מאוד זה מתקבל על הדעת דבריו מתקבלים על הדעת אלא שאני אומר שגם הוא לכאורה יודע שאם אנחנו מדברים לא על בישולים כאלה גדולים שאז היהודי רק צריך להכניס את הסיר או את העגלה להניח אלא פר חתיכה פר חתיכה קשה מדובר כאן שאין להם ואינם יכולים להעמיד יהודי שיעשה פר חתיכה פר חתיכה ולכן אנחנו צריכים לבוא לראות בשמן כמקצת בישול אבל איך נוכל להורות כן כמקצת בישול קצת קשה בדבר הזה."

מסקנות מרכזיות:

• קיימת תמיהה הלכתית לגבי כשרות מסעדה סינית למהדרין בה עובד גוי מטגן בשר, לאור איסור בישולי גויים.
• ההלכה מבחינה בין חומרת איסור בישולי גויים לבין איסור פת גויים, בו יש הקלות משמעותיות יותר.
• לשיטת הרמב"ם ומרן, הדלקת האש על ידי יהודי אינה מתירה בישול שנעשה כולו על ידי גוי. יש צורך במעשה בישול ממשי של היהודי ("מקצת בישול" או "הנחה").
• יש פוסקים המנסים למצוא היתר במקרה הנדון על ידי התייחסות להרתחת השמן וטיגון ראשוני על ידי יהודי כ"מקצת בישול", בצירוף נוכחות משגיח ו"סימן היקר".
• פוסקים ספרדים רבים מחמירים ודורשים שיתוף פעולה משמעותי יותר של היהודי בפעולת הבישול.
• השאלה האם ההקלות בפת גויים יכולות להיות רלוונטיות באופן מסוים למקרה של טיגון בשמן רותח נותרת פתוחה לדיון.

מסמך זה נועד לספק תמונה מקיפה של הסוגיה ההלכתית כפי שהיא עולה מתוך הטקסט המצורף. יש להמשיך ולעיין במקורות ההלכתיים הרלוונטיים כדי לגבש פסיקה ברורה בנושא.