האם מותר לשאול מס' רבנים? כיצד ינהג הרב השני כשנודע לו שהשואל פנה כבר לרב אחר?

נושאים מרכזיים ועובדות חשובות:

1. שאלת מספר רבנים על אותו עניין:

• השאלה המרכזית היא האם מותר לאדם לשאול רב אחד, ואם ליבו נוקפו (אינו רגוע מהתשובה), ללכת ולשאול רב אחר על אותו עניין.
• כמו כן, נדונה חובתו של השואל ליידע את הרב השני שכבר שאל רב אחר.
• הברייתא ממסכת עבודה זרה מובאת כנקודת פתיחה לדיון: "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם וטהר, הטהר לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויתיר". כלומר, מי שקיבל תשובה מחמירה לא ישאל רב אחר כדי לקבל תשובה מקילה, ולהיפך.
• אולם, הדובר מציין שהרמב"ם והשו"ע לא פסקו הלכה כזו במפורש.
• הרמב"ם בהלכות ממרים מזכיר רק את החלק השני של הברייתא העוסק בשני חכמים החולקים זה על זה, ומציין שאם אין יודעים כדעת מי לפסוק, "בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל דברי סופרים הלך אחר המקל". הרמב"ם מרמז שהדבר אמור בין אם נשאלו החכמים "בבת אחת" (באותו מעמד) ובין אם "בזה אחר זה" (בזמנים שונים).
• מדברי הרמב"ם משמע שאין איסור לשאול רב אחד ואחר כך רב אחר.
• התוספות על הברייתא מקשים, מדוע אסור לשאול מספר רבנים, הרי האדם רוצה לברר את האמת? ומשיבים שאין איסור אלא אם השואל לא מודיע לרב השני שכבר שאל רב אחר.
• הדובר מביא דוגמה מחיי היום-יום על אדם ששאל רב אחד בהיעדר רבו הקבוע, וכשחזר הרבו, עדכן אותו בשאלתו ובתשובה שקיבל.
• הדובר מסכם שלשואל יש זכות לברר את שאלתו אצל רבנים שונים, במיוחד אם הוא בעצמו תלמיד חכם. אולם, אם הוא אינו תלמיד חכם, ההמלצה הטובה היא "עשה לך רב והסתלק מן הספק", כלומר לסמוך על רב קבוע. רק אם תלמיד חכם קיבל תשובה והוא מטיל בה ספק, יש לו זכות לברר יותר.

1. סמכותו של רב שני לסתור פסיקה של רב ראשון:

• השאלה היא האם מותר לרב שני להתיר איסור שהטיל הרב הראשון, או לאסור דבר שהתיר הרב הראשון.
• הרמ"א בסימן רמ"ב סעיף י"א כותב: "ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור; ואפילו התיר הראשון - הוא כבר הורה, אין לשני לאסור מכוח שיקול הדעת. בכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר - פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו."
• הרמ"א מבחין בין שאלה על אותו עניין ממש, שם אם הרב הראשון אסר, אין השני להתיר רק על סמך שיקול דעתו. אבל במקרה אחר (מעשה אחר), מותר לו להורות כפי שנראה לו.
• ה"ערוך השולחן" מרחיב ומבאר את דברי הרמ"א, ומביא דעות שונות. יש אומרים שאם רב אסר, הרב השני צריך להיזהר מלהתיר משום שאותו רב "החיל כאילו שם של איסור על הדבר הנשאל". אחרים אומרים שהאיסור להתיר הוא משום כבודו של הרב הראשון, גם אם הוא התיר.
• אולם, מובא הדין שאם רואים את הרב עובר על איסור דאורייתא, יש להסיר את המכשול אפילו אם זה מבייש אותו, כי "אין חולקים כבוד לרב במקום שיש חילול השם".
• הדובר מציין שהוראת הרמ"א עוררה ספקות ודיונים רבים, במיוחד בזמן הזה ש"רבתה מחלוקת" ואין סנהדרין.
• הרמ"א עצמו מצמצם את דבריו ומבהיר שאם מדובר באותו עניין, הרב השני לא יסתור, אך אם זה מקרה אחר, מותר לו להורות כפי שנראה לו.
• נקודה נוספת חשובה היא שאם הרב הראשון טעה בדבר משנה (הלכה ברורה), "ההלכה בטלה", ואין חולקים כבוד לרב במקרה כזה.
• מה יהיה אם הרב הראשון טעה בשיקול הדעת (יש מחלוקת והוא סובר כדעה אחת, אך המנהג כבר התפשט כדעה אחרת)? במקרה כזה, אפשר לתקן את הדבר בדרך מכובדת.
• לסיכום, נראה שההלכה היא שרב לא יסתור את דברי קודמו אם אין לו ראיה חותכת מהלכה מפורשת או מהמנהג, אלא רק על בסיס שיקול דעת בלבד. במקרה כזה, יש להשאיר את הפסק הראשון על כנו. רק אם יש הלכה מפורשת הסותרת, בוודאי שיש לסתור, ואין חולקים כבוד לרב הטועה בהלכה ברורה או במנהג הפשוט.

1. המלצות מעשיות:

• אדם שרגיל לשאול רב קבוע ובלית ברירה שאל רב אחר, וכעת רבו חזר, מותר לו לשאול את רבו הקבוע ולעדכן אותו ששאל רב אחר.
• הרב השני (הקבוע במקרה זה) צריך לשקול בדעת אם יש מקום לסתור את דברי הרב הראשון או לא.
• במקרה של ספק בהלכה, הכלל המנחה הוא "ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא".

ציטוטים מרכזיים:

• "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם וטהר, הטהר לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויתיר." (ברייתא, עבודה זרה ז')
• "בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל דברי דבר סופרים הלך אחר המקל." (רמב"ם, הלכות ממרים, פרק א')
• "ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור; ואפילו התיר הראשון - הוא כבר הורה, אין לשני לאסור מכוח שיקול הדעת." (רמ"א, יורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף י"א)
• "עשה לך רב והסתלק מן הספק." (אמרה המובאת בהקשר של מי שאינו תלמיד חכם)
• "אין חולקים כבוד לרב במקום שיש חילול השם." (כלל הנוגע לטעות באיסור דאורייתא)
• "ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא." (כלל הלכתי להכרעה במקרה של ספק)

הדובר מדגיש את המורכבות של הסוגיה ואת הצורך בשיקול דעת רבני זהיר במקרים של חילוקי דעות בין רבנים.