נגב ידיו בשבת במגבת להסרת הלכלוך מעליהם, האם עבר על איסור צביעה?

ואמר ליל הסדר מתקרב ובא והוא אומר רגיל היה בבית אבא מזה שנים רבות שכל אחד ואחד יש לו מגבת ולכן בזמן שהוא אוכל או שותה מנגב במגבת כדי שלא ישאר לכלוך לא בידיו בשפתו שהרי נוהגים אצלנו לטבל בחרוסת ואז ישאצבעות נוגעות בחרוסת ובשפתיים והוא מנגב במגבת וכולם מנגבים במגבת בידיים ומגבות לבנות לפתח הופכות להיות עם צבע של החרוסת על גבן והוא שמע ש אסור לעשות כן והוא יודע שביתו כל השנים נהגו כן כדת מה לעשות ובכן מאחר והוא נמנע על בני עדתנו יוכל להמשיך במנהגו ללא שום פקפוק למרות שהאומרים לו את אשר אמרו לו צדקו כי אכן באמת מרן השולחן ערוך המליץ להחמיר ועוד שהרדוז כפי שנראה דחה בכלל את החומרה הזו מכל וחול והוא בן דורו של מרן ואנחנו הולכים בשיטה הזו של הרדוז לא כי הרדוז הוא היה אמר הדעת רה בתימן אלא היא השיטה היותר תואמת את שיטת רבנו ואת מהגבותינו ולכן נסביר תחילה נאמר צביעה היא מאבות מלאכה מאחד מ39 אבות מלאכה ורבנו מנה אותה ליד הליבון והניפוץ כי הצביעה היא צביעת בגדים זה התכלית שלה ורבנו בפרק ט מ מלכות שבת גם אפילו נתן גדרים למלאכה הזו הלכה יג הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייו ואין את צובע החייב עד שיהיה צבע עם מתקיים אבל צבע ש אינו מתקיים כלל כגון שהעביר שרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי הוא מעביר לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין שאין לכתו מתקיימת בשבת פטור כלומר כל צביעה המתקיימת לאותה שבת היא אסורה לפחות מדרבנן אף כי אף על פי שחלוף את חלוף סוף סוף אם מתקיים אותה בת הסדרבנן היא מתקיימת לעולם אז היא צביעה ואסורה מן התורה כל שזה צביעת בגדים עכשיו לגבי השימוש במגבות בזמן שאדם אוכל פירות צבעוניים כמו תותים או אם זב לו דם או כל דבר כזה לכאורה זה לא נופל בהגדרה הזו כי זה לא צביעה, זה דרך לכלוך. אבל סוף סוף נבוא אל מרן ונראה מה הוא אמץ בשם ספר היראים. רבי אליעזר מניץ ועל ספר היראים אומר מרן בסוף סימן שכ את הסעיף הבא סעיף כ יש מי שאומר כלומר היראים האוכל תותים או שאר פירות הצובעים צריך להיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע אבל אם צובע פיתו במשקה הפירות לטלן תאין צביעה באוכלים ועוד מעט נתייחס אל הספע אבל אומר מרן הועיל והביא את היראים הוא חושש לדברי היראים שאם אדם מנגב את ידיו לאחר אכילת תותים וכתוצאה מכך המגבת נצבעת באותו צבע יש בזה לכאורה איסור של צביעה כבר המשנה ברורה אומר במקום שהנמלה למנדה אמר פסיק רשע בדרבנן אף על גב דלא ניחלה אסור כי הרי התביעה הזו היא לא תביאה ממש אז זה רק מדרבנן ולא נחלה שה מגבת מתלכלכת אז אם כן רק למנדא אמר שאומר פסיק רשע בדרבנן ולא נחלה אסור אבל רבנו כבר הוכחנו שאומר פסיק רשע בדרבנן זהלא נחלה ואפלו דלא הקפץ לה מותר ולכן לפי רבנו אין מקום בכלל לא הייסור הזה אבל יתרה מזה רבותיי בסוף סימן שכח מביא שוב פעם מרן את דברי היראים לחומרה בסימן בסעיפים מח סעיף מח במט כותב מרן בשם היראים אסור להניח בגד הפעם הוא לא אומר יש אומרים אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהאדם יצבע אותו שמתם לב מפני שאדם יצבע אותו כלום אדם רוצה שהמגבת או התחבושת תצבע כל המגמה שלו היא לעצור את הדם אבל לא לצבוע את התחבושת. אדרבה, אם לא הייתה מגבת או התחבושת נצבעת, עוד היה יותר טוב, לא יכול להמשיך הלאה להשתמש ולא לזרוק את זה. ואסור להוציא דם מהמכה. לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחילה, להעביר דם שבמכה ורק לאחר מכן לשים את התחבושת. ויש אומרים שקורך קורע כביש על המכה ומכסה בהם כל הדם בכל החבורה ואחר כך קורך על הסמרטות. אסור לשים פת בפי הטבעת. אדם שסופד טחורים ויוצא לו דימום אסור לו לשים שם תחבושת פ כדרך שנוהגים לעשות למישהו עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיחזרנה בשתי צבעות הנה בנחת והייתי אומר למה הוא הלך רחוק למה הוא הגיע לצחורים כל צועה שהאדם מקנח בנייר טואלט הוא צובע לאו דווקא ע עם הדם כי כל זה צבע כלומר באמת אנחנו רואים חומרות גדולות מאוד, מרחיקות לכת, מרחיקות לכת אבל היראים הביא אותם ומרן חשש להם לעומת זאת רבותיי בן דורו הרדוז בן דורו של מרן הוא מביא את ספר היראים בשם ספר היראים ואומר פסיק רשבנן זה לא נחלה אבל הוא אומר ככה ואנחנו כך הוא מסיים לא ראינו מימינו מי שנזהר ב הזה ובוודאי דחומרה יתרה היא ואין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך כלומר כשאני אומר שזה דרך צביעה רק זה מדרבנן וזה מקלקל כל המקלקלים צורים אבל אסורים אבל כשאני אומר זה בכלל לא דרך צביעה אז זה לא מתחיל בכלל אין איסור רבנן בכלל זה לא דרך צביעה בחיגב מהתורה בכלל לא אסרה ולא חכמים אסרו תדע שהוא דרך לכלוך שה הרי אינו צובע כל הבגד אלא נעשה קטמים קטמים וכיוון דקה תלטת לטיבותה אין לה חוש והמחמיר תבוא על ברכה עכשיו הוא אומר הוא משווה את זה הוא אומר ולא ראינו מימינו מי שנזהר בזה וובודאי דחומרה יתרה היא דאן דרך צביאה דרך אכלוך כי ה דאמרינן גבי עובר אדם במים הרי אדם ביום הכיפורים עובר במים להקביל פני רבו או ללכת לשמר צר אותו אף על פי שהבגדים שלו מתלכלכים במים מה מה משמע משמע שאין דרך צביעה בכך כל שזה דרך לכלוך זה לא מתחיל בכלל אין יסוד בנן זה חומרי יתרה בעלמה כן ובאמת רבותיי אנחנו יכולים להוסיף על דברי הרדז רבנו בפרק ח הלכה בהלכות שבת הלכה יד כותב המשמר זה מסנן יין או שמן או מים וכן שאר המשקים במשמרת שלהן חייב והוא שישמר כגרוגרת אבל מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובחפיפה מצרית כדי שיהיה צלול יותר כלומר מותר רבותיי לקחת מים צלולים לשים על כפיפה מצרית זה חתיכת בג ואין בזה משום לבן ומורים מעיר על הדבר הזה הלאה מותר לקחת כפיפה מצרית ולסנן מעליו יין שהוא צלול רק שיהיה צלול יותר למרות שהבגד נצבע נצבע ביין כן זה דרך צביעה זה דרך לחלוך בעלמה ולכן אין בכלל שום סרך של איסור יוצא איפה כמו הרדבז והרמבם אין בכלל מקום לחשוש לחומרת היראים ובעינינו ראינו רבותיי כיצד זקנינו וחכמינו היו מגיעים לג'עיל עלה ביום בימי שבתות בשבתות חתנים וכן לא עלינו באבל ארבע שבתות ארבע שבתות אבל בחתנים שם יש שפע של כל מיני פירות גם תותדה גם תות עץ גם גם שהואיה גם כל מיני דברים אחרים וכל אחד ואחד מרגישים לו מגבת זה חלק מהנמוסים ואדם כל הזמן הזקנים והרבנים וכולם היו מנגבים מקנחים כי כבוד הבריות גדול ומעולם לא חששו לצביעה למרות שהשויה עצמה צובעת למרות שהדגים עצמם צובעים כולם אף אחד לא חשש משום צביעה כלומר גם מבחינה הלכתית וגם מבחינת מהגבותינו כמו שהרב לז אומר בכלל לא נהגו בחומרה הזו ולכן מוריי ורבותיי צריכים להיות זהירים כשמעינים ורואים בדברי חכמי תימן מעריץ בשאלות ותשובות פעולת צדיק חלק ב סימן ר ב מביא ילקות קובץ של הלכות המתייחסות לברית מילה ביניהם בשבת ושם הוא כותב שיזהר שלא יקנח את סכין המילה בשבת מן אדם שעליו בגלל צובע אבל המעיין יראה שמדובר שמה בילקות הוא העתיק מלקת של החות ודרכו של מהריץ הרבה פעמים כל אמת שהוא מצא ציאה כי לא היה דפוס בתימן היה רושם לעצמו ספר אחרון או ראשון או תשובה מסוימת או ילקות מסוים לזכרון כדי שיעשה בזה שימוש לעת מצו וזה לא אומר שכך הוא מורה ובה אלאקו כילקות שהוא העתיק אותו שאין אנו יודעים את עמדתו לגביו אבל אין מכאן לדייק שאנחנו בתימן מחמירים או צריכים להחמיר בחיי גרנה תיקום מורי ורבותיי לכאורה למה לא לומר כל המחמיר בעניין הזה תבוא עליו ברכה כמו שהרדוז סיים כי הרדוז התייחס אך ורק לעניין של הפירות אבל מה נאמר ומה נדבר שמרן הביא בסוף שמן שנקפח חטא אפילו לא בי שומרים גם לגבי תחורים ומי הוא זה ואיזה שלא משתמש רבותיי בניירות טואלט לקינוח באותו מקום מי הוא זה ואיזה הוא שלא משתמש בקינוח האב וכולם צובעים כולם צובעים אלא הוא אשר אמרנו זה דרך לוכלוך לא דרך צביעה לא רק ואפילו היה דרך צביעה זה פסיק רשבנן זה לא נחלה שזה מותר וכך נהגו אבותינו וזה חומרה כזו מפקיעה את עצמנו מן המציאות יוצרת מציאות שהיא לא מתקבל על הדעת ואפילו מרן הרב יוסף אשר ממש מחזיק בדברי מרן אז הוא מביא את החומרה הזו אבל מה הוא אומר ואף שם עיקר הדין אין בזה איסור צובע בפסיק רשת לא נחלה ביסור דבנן מכל מקום מאחר ואפשר בנקל לרחוץ בניקיון ידיו תחילה במים קודם שיקנח ידיו במפה טוב לחמיר לעשות כן כלומר כשאדם יש לו את היכולת קודם כל לקנח במים בחקמת טוב לעשות כן משמע כשאין לו דבר כזה הוא נמצא בתעלי איפה בי התחיל להביא מים כן כל רגע תלכלך חס ושלום בשירותים כן שהיום לא תמיד אפשר מים לפעמים כן לפעמים לא חולה או כולם רגילים בזה או אף ככה יוצא בזה לכן אפילו לפי רבות יוסף החומרה של השולחן ערוך נדחקה לקרן זווית ומקבלת ביטוי מאוד מאוד עוד mם רבי חבן שמ