נגב ידיו בשבת במגבת להסרת הלכלוך מעליהם, האם עבר על איסור צביעה?

תמצית מקור "הטקסט שהודבק" בנושא צביעה בשבת עקב שימוש במגבות

מסמך זה מסכם את הנושא המרכזי והטענות העיקריות העולות מתוך קטע הטקסט, העוסק בשאלה ההלכתית של שימוש במגבת בשבת בזמן אכילה או במצבים אחרים בהם עלול להיווצר כתם צבע על המגבת, והאם פעולה זו נחשבת לצביעה האסורה בשבת. הדיון מתמקד בעיקר במנהג שהיה נהוג בבית הכותב בליל הסדר, בו כל אחד השתמש במגבת אישית, וכיצד מנהג זה מתנגש לכאורה עם איסורי שבת.

נושא מרכזי: האם ניגוב ידיים או פה במגבת בשבת בזמן אכילת מאכלים צבעוניים (כמו חרוסת או תותים) או במקרה של דימום, הגורם לצביעת המגבת, נחשב לאיסור צביעה בשבת?

טענות ורעיונות מרכזיים:

1. המנהג בבית האב וההתנגשות עם איסור צביעה: הכותב מתאר מנהג רב שנים בבית אביו, בו כל אחד משתמש במגבת אישית בליל הסדר ומנגב את ידיו ושפתיו לאחר אכילה ושתייה, במיוחד לאחר טבילה בחרוסת. הוא שמע שיש בכך איסור צביעה ומבקש להבין מה עליו לעשות.
2. גישת מרן השולחן ערוך והיראים:

• השולחן ערוך מביא את דברי ספר היראים המחמירים בנושא. היראים אוסרים לגעת בידיים צבועות בפירות בבגדים או במפה מחשש לצביעה.
• מרן מציין בשם היראים איסור נוסף: להניח בגד על מכה מדממת מחשש לצביעתו, למרות שהמטרה היא עצירת הדימום ולא צביעת הבגד.
• מרן מביא את היראים לחומרה בשני מקומות בשולחן ערוך (סוף סימן שכ וסימן שכח).

1. "יש מי שאומר כלומר היראים האוכל תותים או שאר פירות הצובעים צריך להיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע..."
2. "...אסור להניח בגד [...] על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהאדם יצבע אותו..."
3. גישת הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה):

• הרדב"ז, בן דורו של מרן, דוחה את החומרה הזו. הוא טוען שניגוב במגבת הוא "דרך לכלוך" ולא "דרך צביעה".
• לשיטתו, אפילו אם היה בכך צביעה, זהו "פסיק רישיה דרבנן ולא ניחא ליה", ולכן מותר.
• הרדב"ז מעיד שלא ראה מימיו מי שנזהר בכך ורואה זאת כחומרה יתרה.

1. "...והרדוז כפי שנראה דחה בכלל את החומרה הזו מכל וכול והוא בן דורו של מרן ואנחנו הולכים בשיטה הזו של הרדוז לא כי הרדוז הוא היה אמר הדעת רה בתימן אלא היא השיטה היותר תואמת את שיטת רבנו ואת מהגבותינו..."
2. "...ולא ראינו מימינו מי שנזהר בזה ובוודאי דחומרה יתרה היא ואין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך..."
3. השוואה למלאכת צביעה האסורה מהתורה: הכותב מסביר כי מלאכת צביעה האסורה מהתורה היא צביעת בגדים בצבע המתקיים. לכלוך מקומי שאינו צובע את כל הבגד ובדרך כלל אינו מתקיים לזמן רב, אינו נכנס להגדרה זו.
4. "...כי הצביעה היא צביעת בגדים זה התכלית שלה ורבנו בפרק ט מ מלכות שבת גם אפילו נתן גדרים למלאכה הזו הלכה יג הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייו ואין את צובע החייב עד שיהיה צבע עם מתקיים..."
5. השוואה למעבר במים ביום כיפור: הכותב מביא ראיה מדברי הרדב"ז, המשווה את הלכלוך במגבת ללכלוך בגדים במים בעת מעבר אדם במים ביום כיפור לצורך מצווה. מכך משמע שאין בכך איסור צביעה כלל כאשר זה דרך לכלוך בלבד.
6. ראיה נוספת מהלכות סינון יין: הכותב מביא הלכה מרמב"ם המתירה סינון יין צלול באמצעות בד (כפיפה מצרית) למרות שהבד נצבע ביין. הוא טוען שזהו "דרך לכלוך בעלמה" ואין בכך איסור.
7. "...מותר רבותיי לקחת מים צלולים לשים על כפיפה מצרית זה חתיכת בג ואין בזה משום לבן ומורים מעיר על הדבר הזה הלאה מותר לקחת כפיפה מצרית ולסנן מעליו יין שהוא צלול רק שיהיה צלול יותר למרות שהבגד נצבע נצבע ביין כן זה דרך צביעה זה דרך לחלוך בעלמה ולכן אין בכלל שום סרך של איסור..."
8. מנהג זקני תימן: הכותב מעיד על מנהג זקני וחכמי תימן שלא נזהרו מחומרה זו, גם באירועים בהם היו פירות צבעוניים רבים ושימוש במגבות היה מקובל מכבוד הבריות.
9. "...ובעינינו ראינו רבותיי כיצד זקנינו וחכמינו היו מגיעים לג'עיל עלה ביום בימי שבתות בשבתות חתנים וכן לא עלינו באבל ארבע שבתות ארבע שבתות אבל בחתנים שם יש שפע של כל מיני פירות [...] וכל אחד ואחד מרגישים לו מגבת זה חלק מהנמוסים ואדם כל הזמן הזקנים והרבנים וכולם היו מנגבים מקנחים כי כבוד הבריות גדול ומעולם לא חששו לצביעה..."
10. התייחסות לדברי מהרי"ץ (רבי יחיא צאלח) ב"פעולת צדיק": הכותב מזכיר שמהרי"ץ מביא ב"פעולת צדיק" אזהרה שלא לקנח סכין מילה בבד בשבת מחשש לצביעה. אולם, הוא מסביר שמהרי"ץ העתיק זאת מ"ילקוט" אחר ואין ללמוד מכך על עמדתו המחייבת או על מנהג יהודי תימן.
11. דחיית החומרה של היראים: הכותב מסיק שאין מקום לחשוש לחומרת היראים בנושא זה, וכי המנהג הרווח (בתימן) היה כדעת הרדב"ז, הרואה בכך דרך לכלוך ולא דרך צביעה. הוא מדגיש שמדובר בחומרה המרחיקה את האדם מהמציאות.
12. דברי הרב יוסף קאפח: הכותב מביא את דברי הרב יוסף קאפח, הנוטה לפסוק כדעת מרן, אך גם הוא מודה שעיקר הדין אין בכך איסור צביעה (פסיק רישיה דרבנן ולא ניחא ליה). הוא מציע להחמיר ולרחוץ ידיים במים לפני הניגוב במגבת רק כאשר הדבר אפשרי בקלות.
13. "...ואף שם עיקר הדין אין בזה איסור צובע בפסיק רשת לא נחלה ביסור דבנן מכל מקום מאחר ואפשר בנקל לרחוץ בניקיון ידיו תחילה במים קודם שיקנח ידיו במפה טוב לחמיר לעשות כן..."

מסקנה:

הכותב נוטה בבירור לדעת הרדב"ז ולמנהג שהיה נהוג בקרב יהודי תימן, לפיו שימוש במגבת לניגוב ידיים או פה מלכלוך אינו נחשב לאיסור צביעה בשבת. הוא רואה בחומרת היראים חומרה יתרה שאינה תואמת את ההלכה המקובלת ואת מנהגי אבותיו. עם זאת, הוא מציין את דברי הרב יוסף קאפח המציע דרך פשרה להחמיר כאשר הדבר נוח. בסופו של דבר, עולה מהדברים כי המנהג המקובל לא היה להימנע משימוש במגבות מחשש לצביעה במקרים המתוארים.