יהודי עיוור שיודע בע"פ את ההגדה, האם השומעים קריאת ההגדה ממנו יוצאים ידי חובה?

תמצית מקורות בנושא אמירת ההגדה על ידי עיוורים ונשים והיקף חובת האמירה

מסמך זה מסכם את הנושאים המרכזיים והרעיונות החשובים העולים מתוך קטעי המקורות שסופקו, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים. הנושאים העיקריים שנדונו הם:

1. חובת אמירת ההגדה על ידי עיוור והאם הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה.
2. היקף חובת אמירת ההגדה – האם כל חלקי ההגדה מעכבים והאם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעה בלבד.
3. מנהג הנשים באמירת ההגדה.

1. חובת אמירת ההגדה על ידי עיוור והאם הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה

הדיון פותח בשאלה האם אדם עיוור, היודע את ההגדה בעל פה, רשאי לאומרה ולהוציא אחרים ידי חובה. המקור מביא את דעת רבנו ירוחם, תלמיד הרא"ש, הסובר כי "סומה פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצוות ומכל מקום חייב בכל מדרבנן ולהוציא הרבים יכול להוציא למנדא אמר מצא בזמן הזה דרבנן דעת דרבנן ומוציא דרבנן". כלומר, לדעתו, העיוור פטור ממצוות מדאורייתא, אך חייב במצוות מדרבנן, ולכן יכול להוציא אחרים ידי חובה אם גם חובתם היא מדרבנן בזמן הזה.

מרן הבית יוסף חולק על רבנו ירוחם וטוען כי "יש לתמוה עליו דלא פטרו מכל המצוות אלא רבי יהודה בפרק החובל בבקמה דף פז עמוד ראשון". הבית יוסף מסביר כי דעת רבי יהודה בתלמוד היא שהסומא פטור ממצוות, אך "אין הלכה כמותו ואם כן אם אין הלכה כמותו הסומה כמו כולם חייב אגדה ויכול להוציא את אחרים מדי חובה". לשיטת הבית יוסף, מאחר שההלכה אינה כרבי יהודה, העיוור חייב בכל המצוות, כולל אמירת ההגדה, ויכול להוציא אחרים ידי חובה.

הגמרא במסכת פסחים (דף קטז עמוד ב) מובאת כדי לבסס את דעתו של רבנו ירוחם, דרך לימוד מהדינים הנוגעים להגבהת המצה והמרור. רב אחו בר יעקב מביא ראיה מפטור סומא מדין "בן סורר ומורה": "ושם חכמים קיבלו מפי השמועה שהורים עוברים סומים שלא יכולים להצביע על הבן ולהגיד בנינו זה. אינם יכולים להביא את בינם הסורר ומורה להביא אותם להביא אותו לידי דין של בן סורר ומורה בגלל שהם עיברים. מה להלן פרוד לסמין? אף כל פרוד לסמן נעשה קש גזירה שווה". מכאן הוא לומד שכשם שבדין בן סורר ומורה נדרשת ראייה ("בעבור זה"), כך גם בהגדה נדרשת ראייה של המצה והמרור ("בעבור זה"), ולכן עיוור פטור.

אך הגמרא עצמה מטילה ספק במסקנה זו. מסופר על רבי יוסף שהיה עיוור, ובבית מדרשו שאלו מי אומר את ההגדה, והתשובה הייתה "רב יוסף רב יוסף היה אומר את האגדה הוא בעצמו היה אומר". מכאן משמע שעיוור אכן חייב בהגדה ואף אומרה בעצמו.

בסופו של דבר, המקור מגיע למסקנה כי "נראה לנו שדברי מרן הבית יוסף הם ההלכה לשיטת רבנו אכן באמת גם זו כמו שיטת מרן הבית יוסף כאן המקום להביא את דברי הגמרא מסכת פסחים". עוד נאמר כי "מאחר ורבנו פוסק להלכה כמנדה אמר שאברור חייב בכל התורה מצוות מי התורה והוא סבור שחובת אכילת מצה בזמן הזה היא מדאורייתא אם כן מה שעשו רב יוסף ששת מכוח זה שהם חייבים במצוות מדאורייתא ולכן הם חייבים גם בליל הסדר מדאורייתא ולעוד אלא מוציאים את אחרים מדחובתן". כלומר, ההלכה היא שהעיוור חייב באמירת ההגדה מדאורייתא, כמו כולם, ויכול להוציא אחרים ידי חובה.

2. היקף חובת אמירת ההגדה והיציאה ידי חובה בשמיעה

הדיון עובר לשאלה אילו חלקים מההגדה מעכבים ואם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעה בלבד. המקור מביא את דברי רבן גמליאל: "כל שאמר שלושה דברים, פסח מצה ומרור, יצא ידי חובה". מכאן עולה כי שלושת מושגים אלו הם העיקריים והמעכבים.

בהמשך מוסבר: "משמע שכל הקטעים אם אדם לא אומר אינם מעק וכי יעלה על הדעת רבותיי שלא יאמר אף מילה אלא גם אם סיפר בצחות לשונו כי נניח הוא איננו יודע לקרוא או אין לו אגדה הוא יוצא ידי חובה חוץ מהכתעים פסח זה על שומע על שמו מורל זה על שומ אלה הקטעים המעקבים השאר לא מעכב". כלומר, מעיקר הדין, סיפור יציאת מצרים בלשון ברורה מספיק, מלבד אמירת "פסח", "מצה" ו"מרור" בהקשרם.

למרות זאת, המקור מדגיש כי "כמובן אסור לנו ר על מה שחז"ל גיבשו ונתנו לנו את הנוסחים האלה כי הנוסחים האלה מוזכרים מגדולי חכמי ישראל והם ודאי פותחים לנו פתח לצפר ביציאת מצרים באופן שנצא ידי די חובה". כלומר, ישנה חשיבות לשמירה על הנוסח המקובל של ההגדה.

בנוגע ליציאה ידי חובה בשמיעה, המקור קובע: "ולכן בהנחטינן ובהסל כינן סומא יכול לברך יכול לומר את ההגדה הוא חייב כמונו ויכול להוציא את אחרים ואחרים יוצאים בשמה בשמיעה כשם שגם אנשים או גם אנחנו הגברים יוצאים בהרבה קטעים מדי חובה בעצם שמיעתנו בלבד מאבי המשפחה או מבעל התור". מכאן עולה כי שמיעה של אמירת ההגדה על ידי אחרים, כגון ראש המשפחה, מספיקה ליציאה ידי חובה בחלקים רבים של ההגדה.

3. מנהג הנשים באמירת ההגדה

בחלק האחרון של המקור מובא מנהג הנשים הצנועות שלא לומר קטעים בהגדה בפני עצמן: "ועל דרכנו למדנו ועל דרכנו למדנו שהמנהג של אבותינו הקדושים והתורים אשר לא ישו לב הפז שהאנשים שלנו צנועות ביותר שהאנשים שלנו צנועות ביותר והן אינן אומרות קטעים בהגדה".

ההסבר לכך הוא שבמשפחה, אבי המשפחה הוא האומר את רוב ההגדה, ויש קטעים שהציבור כולו אומר, וקטעים אחרים נאמרים בסבבים על ידי גברים. "ומעולם לא ראינו ולא שמענו שאנשים תאמרנ קטעים כאלה".

אף על פי שבימן לא ידעו הנשים קרוא וכתוב, היו נשים פיקחות שידעו קטעים וברכות בעל פה. גם לאחר העלייה לארץ, נשים שלמדו במוסדות דתיים וחרדים שמרו על צניעותן ולא אמרו קטעים מההגדה בעצמן. המקור מציין כי מנהג זה שונה מדעת פוסקים שאולי רואים אמירה על ידי נשים כמצווה יותר, אך "כאמור אצלנו אין חובה שהשומע ילווה מילה במילה בלחש את העומר, אלא מספיק שאחד אומר וכולם שומעים אף שלא מלווים אותו בלחש מלא במיל ויוצאים מדי חובה".

המקור מסכם כי על פי מנהגם, הנשים יוצאות ידי חובה בשמיעת ההגדה.

סיכום

המקורות מציגים דיון הלכתי מפורט בנוגע לחובת אמירת ההגדה על ידי עיוורים, כאשר המסקנה היא שהם חייבים בה מדאורייתא ויכולים להוציא אחרים ידי חובה. בנוסף, נדון היקף החובה, כאשר שלושת המושגים "פסח", "מצה" ו"מרור" הם המעכבים מעיקר הדין, אך ישנה חשיבות לשמירה על הנוסח המקובל. לבסוף, מתואר מנהג הנשים הצנועות שלא לומר קטעים מההגדה בפני עצמן, אלא לצאת ידי חובה בשמיעה.