האם לתאם את נוסח ניחום האבלים למציאות המשתנה?

מסמך זה מסכם את עיקרי הדברים והרעיונות המרכזיים העולים מקטע האודיו "111205hy.mp3" העוסק בשאלה כיצד לנחם אבל יחיד, לאור המנהג הרווח לנחם אבלים בלשון רבים ("תנוחמו מן השמיים" או "השם ינחם אתכם בכלל בלי ציון ירושלים").

השאלה המרכזית: כיצד יש לנחם אבל יחיד לאור המנהג הרווח של ניחום בלשון רבים?

סקירת הדעות:

• דעה ראשונה: יש להמשיך ולנחם את האבל היחיד בלשון רבים, כפי שהמנהג רווח ("תנוחמו מן השמיים" או "השם ינחם אתכם בכלל בלי ציון ירושלים").
• דעה שנייה: יש להתאים את לשון הניחומים למצב, ולומר לאבל יחיד "תנוחם מן השמיים" (בלשון יחיד).

תמיכה במנהג הרווח (ניחום בלשון רבים גם ליחיד):

הדובר תומך במנהג הרווח לנחם אבל יחיד בלשון רבים, ומסביר זאת בכמה נימוקים מרכזיים:

1. קושי בשינוי נוסח קבוע: אם כל אדם יצטרך להתאים את נוסח הניחומים בהתאם לנסיבות (אבל יחיד, אבלה, זכר, נקבה), הדבר יבלבל את האנשים ולא ישיג את מטרתו. לדוגמה, אם מנחמים אבלה, האם יצטרכו לומר "תתנחמי מן השמיים"? מכיוון שהנוסח מסור להמון העם, עדיף להקל על השימוש בו ולא להיכנס לדיוקים והתאמות.

• ציטוט: "כיוון שכל דפוס של נחומים או סגנון של נחומים שמסור להמון העם מן הרגע שהוא יצטרך לעתכן אותו בהתאם לנסיבות הוא תבלבל ולא יעלה דבר טוב בידו למשל אם הוא יצטרך לנחם אבלות כלום יצטרך להגיד תתנחם נ מן השמיים אם יש עבה יצטרך לומר לה תתנחמי מן השמיים בכל דבר שמסור לרבים הדבר הטוב ביותר הוא להקל על שכירתו ועל השימוש בו ולא נכנסים לדיוקים והתאמות בהתאם למצב הנתון כי זה לא מעלה ולא מוריד ולכן עדיפה השיטה להגיד תנחו מן השמיים גם לעבל יחיד כשם שגם לנשים אומרים תנחו מן השמיים לא אומרים תתנחם מן השמיים וכאמור גם לא אומרים לעבלה תתנחמים מן השמיים זו הדרך שנראית לנו עולה בית אל."

1. תקדים ממנהג האבות: כאשר היו הולכים לג'בר (מקום האבל), היו מברכים על כוס השתייה ואומרים "אלוהים ינחם אבלים", וכולם היו משיבים "אלוהים ינחם אבלים". לאחר מכן, היו האבלים מברכים, ואז אומרים המנחמים "השם ינחמכם נחומו שלמו", והאבלים משיבים "אמן". אם היו מתחילים להתאים את הנוסחאות הללו לנסיבות, שום דבר טוב לא היה נזכר ומתקיים.

• ציטוט: "אבותינו שהיו הולכים לג'בר לעברות את האבל היו נותנים אה ולוקחים כוסית שתייה מברכים על הכוסית שתייה אם זה גפן או אם זה שהכל במידה וזה ערגי ואומרים אלוהים ינחם אבלים וכולם משיבים אלוהים ינחם אבלים וה מכבדים את האבל או את האבלים בכוסות שתייה ואז האבלים כמובן מברכים על ברכת הננין אבל בזמן שכבר ברכו ושתו אז אומרים בעל הצמות מול יש למלחם שמול דוד והעבלים המנחמים משיבים א השם מנחמכם נחומו שלמו אם את הדברים האלה נתחיל לעתכן בהתאם לנסיבות שום דבר טוב לא יזכר ולא יתקיים ולכן כאמור יש לתמוך במנהג הרווח שהדברים האלה אומרים אותם כנסחאות ולא משנים."

1. הירושלמי על ברכת המזון ותפילה בשבת: ישנו תקדים בירושלמי לגבי נוסח ברכת המזון ותפילת תחנונים בשבת, שבהם נשאר הנוסח הקבוע למרות שהוא כולל בקשות צרכים שאסורות בשבת. ההסבר הוא שמאחר וזהו "מטבע ברכות" ו"מטבע תפילה", לא רצו לשנות כדי לא לפגום בשגרה ובשימוש הקבוע של הנוסחים על ידי הבריות. חשוב שהדברים יהיו שגורים בפי הבריות.

• ציטוט: "סמוכים לדבר הזה ושאנחנו בירושלמי דענו על ברכת המזון בשבת אצלנו בברכה השלישית אנחנו אומרים רוענו אצלהם הייתה נוסחה רענו זוננו פרנסנו ואז שאלו בירושלמי האם אין כאן בקשת צרכים והשיב ואמרו נוסח ברכות הוא זה, מטבע הברכות הוא זה. כלומר, אף על פי שיש בלשון בקשת צרכים, מאחר והם לא נאמרים בלשון בקשת צרכים, אלא כחלק ביצי נפרד ממטבע ברכות והואיל ולא רוצים לסתור או לשנות כדי לא לזעזע, כדי לא כדי לגרום לשכירה ולשגרה. מור שיאמרו הדברים אפילו בשבת. שאין מבקשים צרכים ובלבד שהדברים האלה יהיו שגורים בפי הבריות חשוב מאוד מאוד שדברים כאלה יהיו שגורים בפי הבריות אותו דבר גם מה שאנחנו רגילים היום לומר אלוהיי נצר לשוני מרע וכל הבקשות האלה בקשות תחנונים שבתום התפילה שני מראות גם בשבת מה ההסבר לכך ההסבר של הירושלמי מטבע תפילה הוא בכך ולא רצו לשנות כדי לא לפגום בשגרת התפילה של יום יום שיש לה חשיבות שהאדם אומר אותה תמיד ולכן כאמור זוהי הסיבה שאנחנו תומכים במנהג שאומרים כרגיל תנוחם לשמיים גם ליחיד גם לאישה ללא שום הבדל."

התייחסות לדברי הרמב"ם:

הדובר מתייחס לדברי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד, הלכה ז) לפיהם ניחום אבלים קודם לביקור חולים, משום שניחום אבלים הוא גמילות חסדים "עם החיים ועם המתים". הדובר מעלה תמיהה כיצד ניחום האבלים הוא גמילות חסדים עם המתים, שהרי אין עוד שיח ושיג בינינו לבין הנפטר.

ההסבר המוצע לשיטת הרמב"ם הוא שבניחום אבלים יש כבוד גם לאבלים וגם לנפטר. העובדה שאנשים באים לנחם את האבלים מעידה על כבוד לנפטר, כפי שאמרו חכמים בגמרא שאם לא מספידים אדם שנפטר, זה כאילו מבזים אותו.

הדובר דוחה את האפשרות שהרמב"ם מתכוון שנוסח "תנוחמו מן השמיים" כולל גם את נשמת הנפטר, שכן הדבר עלול להוביל למצבים אבסורדיים כמו ניחום בלשון רבים לאדם שנפטר ערירי באוויר.

מסקנה:

הדובר מכריע כי עדיף לנחם אבל יחיד או אבלה בלשון רבים ("תנוחמו מן השמיים"), וזוהי הדרך הראויה.

ציטוט סיום: "ולכן כאמור א גילינודעתנו שעדיף לנחם אבל יחיד אוה יחידה בלשון רבים זה הדרך העולה בית אל תנוח מן השמיים רבי חניה גשם."

בסיכום, המסמך מציג ניתוח של הסוגיה ההלכתית והמנהגית הנוגעת לניחום אבלים ליחיד, תוך הסתמכות על מנהגים קדומים, דברי הירושלמי ופרשנות לדברי הרמב"ם. הדובר תומך בגישה השומרת על הנוסח הרווח של ניחום בלשון רבים גם במקרה של אבל יחיד, מטעמי נוחות, שמירה על המסורת והימנעות מבלבול