היש מקום למוסד מבקר המדינה, עפ"י ההלכה?

והתשובה לכך באמת ההלכה אין בה מה שנקרא גופי ביקורת אבל ההלכה בוודאי לא מתנגדת ואולי אפילו תעודד חברה אשר מקבלת על עצמה להעמיד גופי ביקורת כשגיאות מי יבין. והרבה פעמים מביקורת רק לומדים ומפיקים לקחים. אבל בה במידה וההלכה היתה מגבה גופי ביקורת, הרי מילא כשהדברים נעשים באופן דיסקרטי ובאופן הוגן, בלי שיקולים שלא מן העניין. אבל אם יש שיקולים שלא מן העניין ועל אחת וכמה כשההתיידינות היא פומבית ההלכה פוסלת זאת לא רק בגלל שיקולים של בטחון שבוודאי ובוודאי ההלכה מתחשבת בהם. אלא גם בגלל שיקולים אחרים. של הוצאת שם רע, של רכילות של כל מיני דברים אחרים רעים הנובעים כתוצאה מהאופן הזה של הטיפול בדוח מבקר המדינה.

האמנם נכון לחשוף הכל?

כאן המקום להעיר בפני הללו אשר מדברים גבוהה גבוהה על החברה המודרנית, המערבית, המתקדמת שהכל חשוף. דהיינו, לא ניתן להעלים דבר אלא הכל ניתן לביקורת. זה מה שנקרא במובן החיובי שקיפות. יש שקיפות, רואים את זה כערך מאוד מאוד חשוב. אין צל של ספק שחברה וכל מוסדותיה אשר יכולים לפעול בשקיפות, מה טוב. אבל מה לעשות, לא כל דבר ניתן לפעול בשקיפות. ענייני בטחון, בוודאי ובוודאי לא ניתנים לפעול בשקיפות אלא בהצנע. שכן השקיפות פוגעת בבטחון.

ולכן, מה הם חסרונותיה של השיטה המודרנית? חסרונותיה של השיטה המודרנית היא בכך שהביקורת נתונה גם בידי פוליטיקאים וגם בידי אנשי תקשורת. מן הרגע שהביקורת הזו נתונה בידי פוליטיקאים שיש להם מגמות אישיות, סיעתיות, פוליטיות, הרי הם משתמשים בביקורת לא בשביל תיקון אלא בשביל לנגח. אולי גם בשביל תיקון. אבל בשביל רווחים פוליטיים ואז הביקורת כבר איננה ביקורת נכונה. היא ביקורת גורמת שסעים, גורמת הרבה מתחים ופוגעת כאמור בבטחון המדינה. אבל, יש דבר חמור יותר והוא השפיטה, שפיטה ציבורית, שפיטת שדה, בית דין שדה.

בואו ראו, הדוח אמור היה להתפרסם אתמול בשעה ארבע. לכאורה עד אז אסור היה לפרסם ועסקו ימים רבים לפני כן בתקשורת כשכל פעם מגלים טפח, עוד ועוד ועוד. ז"א שכביכול מה שנקבע שאתמול בשעה ארבע ידברו על הדוח, כבר דיברו עליו מהחל עד כלא. לא יעלה על הדעת שדברים כאלה אשר נידונים בתקשורת בצורה חופשית, חופשית, בבחינת "ופרסו השמלה לעיני העם". הרי הדבר ברור שזוהי שפיטה בכיכר השדה, בכיכר העיר בית דין שדה. זאת לא שפיטה נכונה.

מבקר המדינה אינו שופט!

נזכור רבותי שלא זו בלבד שהביקורת של הפוליטיקאים וההתעסקות של אנשי התקשורת היא מהווה שפיטה מאוד בלתי נורמטיבית לחלוטין, כי כאמור זה בית דין שדה. הרי יש עוד עניין, בית דין ראוי קורא לצדדים הנוגעים בדבר ומעמת ביניהם ומברר, שומע אותם. ואילו כאן המבקר לא. המבקר הוא עוסק בבירור מפורטוקולים, ממסמכים, אוסף פה, אוסף שם ואומר מה נראה לו. אבל זה לא שפיטה. אסור בשום פנים ואופן לנהל שפיטה כזו.

אוי ואבוי אם השופט יאמר תנו לי את טענותיכם בכתב ואני אתן לכם פסק דין, ולא יקרא להם, ולא יחקור, ולא ידרוש, ולא יקיים שימוע ועימות ביניהם. הרי או להביא עדים במידה ויש צורך להביא עדים, או להביא יותר מסמכים. אוי ואבוי, איזה מן שפיטה זו.

אסור בשום פנים ואופן לנהל שפיטה כזו. ז"א ככל שאנחנו מכירים בגופי הביקורת כדבר חיובי, עלינו גם לדעת את מגבלותיו של המבקר, שמדובר כאן בחוות דעת אשר אמורה לעורר אותנו א' – במידה ואולי יש דבר בולט של איזה שהוא מחדל שנחקור אותו. אבל עדיין לא נשפוט אותו. או אם יש פה ושם מחדלים לתקן. זה כן. אבל מי שהופך מדוח המבקר לפסיקה, כפי ששמעתי אתמול בתקשורת, כך פסק המבקר. היא לא יכולה להיות פסיקה, אוי ואבוי לפסיקה שנובעת משפיטה כזו, כן? זאת לא מגמתה, זה לא המנגנון הזה. המנגנון של מבקר הוא לא מנגנון של שפיטה ופסיקה לחלוטין, אלא לבוא ולחשוף דברים בשביל שהחברה תתקן את עצמה. בשביל שהחברה תבדוק. אבל לא בשביל לפסוק. לפסוק זה עדיין רחוק.

אין צל של ספק שההלכה מחייבת באופן עקרוני חברה אשר רוצה גופי ביקורת כדי לבדוק כי שגיאות מי יבין, אבל ההלכה בוודאי ובוודאי מתנגדת ותתנגד לצורה של ביקורת כזו שכאמור המובילים את הביקורת הם פוליטיקאים ואנשי תקשורת אשר כאמור למרות שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, וכאילו תקנת החברה בפיהם הרי זה עיניהם רואות ולא זר בבחינת שפיטה פסולה לחלוטין, בבחינת בית דין שדה בכיכר העיר שזה דבר פסול, לא רק מבחינה הילכתית אלא גם לפי כל כלי מידה דמוקרטי נאור.