כיצד יש לנהוג לאור הארוע המזעזע של חילול הקודש וביזוי ספרי התורה ע"י בני עוולה שפרצו לבית כנסת?

אנו נאמר היום הלכה אשר מתייחסת למאורע האיום ונורא אשר נגלה לנגד עיננו שבית כנסת בירושלים, עיר הקודש, נפרץ בצורה מאוד מאוד אכזרית ומבזה. פרצו את ארון הקודש, הוציאו ספרי קודש, ספרי תורה, השליכו אותם לרצפה, שמו עליהם חומצות כדי לקלקלם וביזו מאוד מאוד את הקודש.

ובעיית הבעיות היא לא רק עצם המאורע הקשה הזה, אלא גם שיש ספק שמא מדובר ביהודים. גם כשמדובר בגויים, אנחנו צריכים להתאבל ולקרוע על כך מי שרואה את עצם המעשה. אבל, אם חלילה, חלילה זה כרוך במאבקים בין דתיים וחילוניים בקרב היהודים, אוי לנו שהגענו למצב כזה שאחים יהודים על רקע המלחמות בין דתיים ובין חילוניים יגיעו למצב כזה ויעשו מעשה איום ונורא כזה. ולכן, כאמור אנחנו נאמר דברי הלכה הקשורים לאירוע הזה.

בגמרא מסכת מועד קטן דף כה' עמ' ב', ודף כו' עמוד א' נאמר שיש קרעים שהאדם קורע ואינם מתאחים לעולם. כלומר, כידוע שאצלנו ברגע שאדם שומע שמועה רעה שאחד מיקיריו שהוא חייב עליהם אבל צריך לקרוע את בגדיו, ובהי שעתא יברך בגלל השמועה הרעה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת. ולכן, הקריעות הללו בין יקיר קרוב ובין יקיר עוד יותר קרוב, כמו אביו ואמו.

יש הבדל בדינים מה אחרי הקריעה ומה אחרי ימי האבל. שכל הקרובים אחרי האבל יכולים לאחות את הקרע אם הם זקוקים לאותו בגד, ויש בני אדם מסכנים שזקוקים לאותו בגד. אבל על אביו ועל אמו, אין קרע מתאחה. והגמרא כאן מונה גם את הקרע על ספר תורה שנשרף מי שרואה ספר תורה שנקרע הוא צריך לקרוע שתי קריעות אומרת הגמרא, אחד על הגוויל, על הקלף ואחד על הכתב. שנאמר, אחרי שרוף המלך את המגילה... ואת הדברים. ואם כן, איפוא יש חובה לקרוע שני קרעים לא קרע אחד, ולא עוד אלא שהקרעים האלה לא מתאחים לעולם. ולמדו זאת משעה שהביאו את מגילת איכה, זו המגילה שכתב אותה ירמיה ולפי המסורת זו היתה מגילת איכה, וקראו אותה בפני המלך כדי לזעזע אותם שישובו בתשובה. מכיוון שאיכה היתה כבר קינה על החורבן בטרם חורבן. משום שהוא כבר בחזונו ראה את החורבן בעליל. ואז קרעו את המגילה, שרפו את המגילה, סליחה, וקרעו כתוצאה מכך, היו צריכים לקרוע כתוצאה משריפת המגילה. ומדובר במגילת איכה, לא מדובר בספר תורה. ואף על פי כן, מן הכתוב, משמע שהיו צריכים לקרוע כתוצאה מאותה שריפה שראו במו עיניהם.

ויש אפילו בגמרא סיפור מעניין, רבי אבא רב הונה ברכיה... וכמה דרבי, דרבי אבא. באה... אותו רבי אבא, באיך קוראים, אותו חכם, רבי אבא רצה ללכת להתפנות לעשות צרכיו. שק ללוטפי כי הרי באותם ימים היו מניחים את התפילין כל היום.... והניחם על גבי קר. אז עמד ללכת להתפנות... זו בת היענה ענקית עוף ענק, ורצתה לבלוע את התפילין. אנחנו ראינו שהתפילין הקדומים היו קטנים מאוד. על כל פנים גם היא יכלה לבלוע גם תפילין לא הכי גדול, אבל יכלה לבלוע. אבל ציל, הצליח להציל אמר... שתי קריעות, כלומר, אם היתה עושה את המעשה הזה הייתי צריך לקרוע שתי קריעות. הגמרה מסכמת שם ואומרת, אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע תוך מעשה שהיה. כלומר, מתי באמת מחייבים הרואה את השריפת ספר תורה או קריעת ספר תורה... כשהוא כשזה בכוח וכמעשה שהיה, גם הוא רואה את המעשה. ועל זה חייבים שתי קריעות.

ורבנו הרמב"ם פוסק זאת להלכה, בפרק ט' בהלכות אבל, הלכה ב': כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו, כך הוא חייב לקרוע על ריבו שלימדו תורה, ועל הנשיא, ועל אב בית דין ועל רוב ציבור שנהרג, ועל ברכת השם. כלומר, אם הוא שומע חס וחלילה שמקללים את שם השם בשם השם, ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש. וההמשך כתב רבנו, ומניין שקורעים על ברכת השם, כלומר אם שומעים שמקללים את שם השם, בשם השם. שנאמר ויבוא אליקים בן חלקיה אשר על הבית, ושהפנה הסופר, יואח בן אסף המזכיר, אל חזקיהו קרועי בגדים. אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע חייבים לקרוע. והעדים הם חייבים לקרוע כשיעידו בבית דין שכבר קרעו בשעה ששמעו. ומניין שקורעים על ספר תורה שנשרף? שנאמר, ויהי כקרוא יהודי 3 דלתות וארבעה עד תום כל המגילה על האש אשר עלי אח, ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו. ז"א הם לא היו בסדר, הם היו צריכים לקרוע, אבל הם היו רשעים ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבים לקרוע. ואין חייבים לקרוע אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה. וחייב לקרוע שתי קריעות, אחת על הגוויל ואחד על הכתב. שנאמר, אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים

אנו רואים שקבעו חכמים שאנחנו צריכים לקרוע, אבל מה הם אמרו אם ראית את עצם המעשה, ראית בשעת המעשה.

והשולחן ערוך, בגלל שכתוב גם על התפילין וגם על המגילה מצא לנכון מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן שמ' אז הוא כתב בסעיף לז', השומע ברכת השם, ואפילו ברכת הכינוי חייב לקרוע הוא שישמענה מישראל, כלומר מיהודי, ואפילו שומע מעדים היאך בירך – כלומר קילל, פלוני חייב, חייב לקרוע והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת. הרואה ספר תורה שנשרף או תפילין, הוא הוסיף תפילין, בגלל המעשה שהיה. רבנו כנראה אמר ששמואל כבר סיכם בצורה מסכמת, שאין החיוב אלא בזמן שרואה כך וכך משמע, שאולי כל הסיפור שקדם הוא יותר על דרך החומרה ולא על דרך הדין. אבל כאן הוא משרבב את זה כחלק מהדין, או תפילין, או אפילו מגילה אחת מהנביאים שהרי מדובר שם במגילת איכה, או מהכתובים, כי הרי מדובר במגילת איכה קורע שתי קריעות ודווקא שורפים אותו בזרוע ובמעשה שהיה. בילקוט יוסף נאמר, הרואה ספר תורה כשנשרף או תפילין שנשרפות, קורע שתי קריעות, אחת על הגביל ואחת על הכתב. אמנם כל זה, שרפו אותם בזרוע. דהיינו על ידי אדם עריץ בין גוי, בין ישראל. שמתם לב, בין גוי בין ישראל. כי הרי המעשה שהיה אצל ירמיה היה עם יהודים, אבל הם נשרפו על ידי קצר חשמלי שאירע באותו מקום וכיוצ"ב אין צורך לקרוע. ואם שרפו במזיד ספרי ש"ס ופוסקים, אין צריך לקרוע.

אם כן איפו, השומע שספר תורה נשרף בכוח הזרוע, או הרואה גווילים של ספר תורה שכבר נשרפו, אין צריך לקרוע לכולי עלמא. שרק באותה שעה קורע.

טוב להחמיר שלא לראות גווילים של ספר תורה מבוזים או שרופים, הנמצאים בבתי השואה וכדומה. ספרי תורה שנשרפו בעוונות הרבים בפרוץ דליקה בבית כנסת על ידי קצר חשמלי, או שנשרף במלחמה וכדומה, אם נשרפו כליל אין צריך מן הדין לקבור את האפר על ידי תלמידי חכמים וכו'.

לכן, הואיל ואנחנו לא ראינו את עצם המעשה, אלא ראינו את הספרים בצילום במסכים הרי נכון שאין אנו חייבים לקרוע, אבל חייבים לעורר את הציבור לזעקה. אז יש כאלה שענו שלפחות אנשי בית הכנסת יצומו. יש כאלה שאמרו אפילו יותר, אנשי השכונה יצומו. אבל אנחנו לפחות לפחות היינו צריכים להזדעזע ומשום כך קרענו את המזמורים בלשון זעקה כדי להביע את כאבנו ואת זעקתנו לבורא עולם שישיב אותנו בתשובה שלימה,ויסלק שנאת חינם מתוכנו, ונשוב להיות בניו רחומיו וכן יצילנו מכף אוייבנו, והקב"ה ישיבנו בתשובה שלמה, ויגאלנו במהרה בימינו.

תאריך: 
30/01/19 כ"ד שבט התשע"ט
x

Audio Playlist