האם יהודי תימן נהגו להדליק מדורות לג לעומר?

מנהגי ל"ג בעומר בתימן – ללא מדורות
שאל השואל ואמר: האם יהודי תימן נהגו להדליק מדורות בליל ל"ג בעומר או לא? התשובה מובאת בספר "הליכות תימן", בנושא של ספירת העומר. הרב הגאון יוסף קאפח זצ"ל הביא שם את העניין שמנהגי תימן הקדומים לא כללו מנהגי אבלות בימי הספירה. רק מאוחר יותר, בהשפעת סידורים או אורחים מזדמנים שהגיעו מחוץ לתימן, חדרו לתימן מנהגי האבלות שלא להסתפר. מהרי"ץ בתשובה מפורסמת מאוד בספרו "פעולת צדיק" (חלק ב', סימן ע"ו), ביאר כיצד המנהגים האלו חדרו בטעות לתימן. הוא אף סיפר כיצד מורי דוד משרקי, זיכרונו לברכה, והוא קמו ועשו מעשה – והסתפרו לכבוד שבת קודש, כיוון שהמנהג שלא להסתפר חדר לתימן בטעות. מורי שם, בהערה 29, מוסיף וכותב: "רבים היו מסתפרים ביום ל"ג בעומר וקובעים בו כמה שעות לימוד, ומקצת אנשים היו נוהגים לערוך בו מסיבות משתה קטנות". זהו זה, זה כל מה שהיה בתימן. כלומר, לא היו מדורות וכיוצא בדברים האלה כלל ועיקר.

המקורות ההלכתיים ושאר עדות ישראל
השולחן ערוך בכבודו ובעצמו (אורח חיים, סימן תצ"ג, סעיף א'), בנוגע לאלו הנוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, כותב, שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולכן אין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר, אלא אם כן חל ל"ג בעומר בערב שבת, שאז מסתפרים בו מפני כבוד השבת. בהגהת הרמ"א על דבריו נכתב: "ובמדינות אלו אין נוהגים כדבריו, אלא מסתפרים ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה, ואין אומרים בו תחנון, ואין להסתפר עד ל"ג בעומר". כלומר, מעבר לכך לא אמר הרמ"א ולא אמר מרן משהו נוסף לגבי יום ל"ג בעומר. גם בספר "שתילי זיתים" (סעיף קטן א') צוין כי רק ביום זה בלבד לא מתו, ובימים שלאחריו חזרו ומתו עד עצרת, ולא העיר שם על שום מנהג נוסף שאבותינו נהגו בו בל"ג בעומר. 
בספר "אורחות אבות" של הרב אליהו ביטון, שכותב גם על מנהגי יהודי תימן, נכתב מפורשות (בפרק י"ב, סעיף י"ג): "יש שנהגו בל"ג בעומר לציין את הילולתו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי בביטול מלאכה קצת, ובהתאספות בבית כנסת. ושם מדליקים נרות לעילוי נשמתו – לא מדורות, אלא נרות לעילוי נשמתו – וכל הציבור יושבים וקוראים בצוותא במתק, במתון ובנעימה את ה'אידרא זוטא' ו'בר יוחאי', ואחריו קדיש דרבנן. ויש שנהגו לערוך סעודה לכבוד היום. ומנהג הדלקת מדורה בל"ג בעומר לא פשט בתימן כלל". במקורות מובאים ספרי יסוד רבים, כגון "מועד לכל חי" של החיד"א, "שתילי זיתים", שו"ת "ויצבור יוסף", "מצפונות יהודי תימן" של יהודה לוי נחום, "נחלת יוסף", "אוצר מנהגי אדם" ושו"ת "יחוה דעת" – ובכולם אין כל זכר להדלקת מדורה בתימן ובעדות אחרות.

ההדלקה במירון – מקור המדורות
מספר "מנהגי ארץ ישראל" של הרב גליס (הלכות ספירת העומר, דף קל"ט) עולה על סמך מקורות קבליים: "נהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם". מובא שם כיצד גילחו את ראשיהם של הילדים כמנהג הידוע ("חלאקה") ועשו יום משתה. כמו כן, מסופר שם על חכם שהיה רגיל לומר תחנון (ברכת "תשכון" ו"רחם/נחם") בכל יום, ואמר זאת גם בל"ג בעומר – ונענש על כך. מובא כל זה כדי להורות שיש שורש למנהג השמחה הזה. 
בכל התיאורים הללו אין כל זכר למדורות.
בספר "קורות העתים" לרמ"ם מקאמניץ מובא כי בחצר שעל קבר רשב"י היתה מנורה גדולה שלצידה מנורות פתילות שמן ("למפות"), ואז היו מדליקים אותן כדי שיהיה אור. בנוסף, היה עמוד משיש שבקצהו בית קיבול, והיו מכריזים ומוכרים את "מצוות ההדלקה". הקונה היה מניח מטפחת גדולה בתוך בית הקיבול ומדליק אותה שם לכבוד רשב"י. זו היתה "המדורה" של אז – לא עצים ולא מדורה גדולה, אלא רק מטפחת והדלקת נרות לתאורה. 
בספר קדמון נוסף מובא שהחסידים האשכנזים נוהגים בליל ל"ג בעומר בהילולה ובהדלקות, ואילו הספרדים מרבים בהדלקת נרות בבית הכנסת. מכל אלה למדנו, שבעדות רבות לא הדליקו מדורות, ואצל הספרדים הדליקו רק נרות. המקור בל"ג בעומר היה לכל היותר הדלקת אותה מטפחת. אך אין צל של ספק, שברגע שהשתרש הביטוי "הדלקת מדורות" במקום "הדלקת נרות", התחילו לעשות איסוף עצים למדורות ענקיות, והמנהג התגלגל להיות ערב של התפרקות, צליית תפוחי אדמה ושריפת עצים.

ל"ג בעומר מול תרבות האירוויזיון
כאן המקום להעיר על אירוע שאירע, כאשר מדינת ישראל עשתה אירוע מוזיקלי בינלאומי [האירוויזיון], ויצא שהוא חל בסמוך לאירוע ל"ג בעומר בהר מירון. כנראה הדבר נועד כדי לומר: "ראו מה בין בני ובין חמי". יהודים מסורתיים ושאינם דתיים העירו לי ואמרו: "אשריך שלא ראית את האירוויזיון. יש שם סמלי גויים, פריצות, ושונאי ישראל מופיעים שם – זו בושה וכלמה". לעומת זאת, כשהם רואים את ההדלקה במירון, הם משבחים בשירה וצועקים יחד "אשריכם ישראל" ו"בר יוחאי נמשחת אשריך". 
מתוך כאב אני אומר זאת, אחים יקרים, יש לעם שלנו עוצמה של יצירה אדירה, אך כל האנרגיות והכישרונות באירוע המוזיקלי מופנים כדי להידמות לגויים, בעוונותינו המרובים. גם אם יש לנו הרבה סייגים והערות ביחס לאופן ההדלקות והחגיגות בהר מירון, כשאנו משווים את השמחה הזו מול הערב המוזיקלי שבו אנו מדמים לגויים – השמחה במירון עולה עליו פי אלף מונים. הדבר בא ללמדנו, שעדיין אנו זקוקים להרבה תפילות שהקדוש ברוך הוא יערה רוחו ממרומים ויזכה אותנו לאור תורתו. כי רק מתוך מאור התורה נוכל להבין באמת מהי הדרך העולה בית אל.