האם ניתן לאמץ במשפט העברי את המושג המשפטי 'עסקת טיעון'?

תשובה: ברמה העקרונית אין עסקת טיעון מקובלת בהלכה היהודית.

והסיבה: 
במשפט הכללי, הודאת נאשם מתקבלת, וניתן להאשים אדם על בסיס הודאתו. בעוד שעל פי דין תורה אומרת ההלכה: "אין אדם משים עצמו רשע". 
ביאורם של דברים: גם אם אדם יודה שהוא הרשיע, אין מקבלים את הודאתו, כיוון: "שאין אדם משים עצמו  רשע".
וכך גם פוסק רבינו הרמב"ם: (בידו החזקה הלכות סנהדרין פרק יח סוף הלכה ו) 
"..גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין, ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שנים עדים..". 
כלומר: הרמב"ם מבאר שאין יכולים להמית אדם או להלקותו בהודאתו, אלא רק על פי שני עדים.

ומקשה הרמב"ם: 
"..וזה שהרג יהושע עכן, ודוד לגר עמלקי, בהודאת פיהם? הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה. 
כלומר: הרמב"ם מקשה ממה שמצינו אצל יהושע, שהרג את עכן בהודאת פיו (של עכן). וכמו כן מצינו שדוד המלך הרג את העמלקי בהודאת פיו, והרי אין ממיתים אדם בהודאת פיו?
ועל כך משיב הרמב"ם ב' תירוצים.
התירוץ הראשון: שאצל יהושע וכן אצל דוד המלך היתה זו "הוראת שעה", ואין למדים מהוראת שעה לשאר מקומות.
תירוץ שני, גם יהושע וגם דוד המלך, היה להם דין של: "מלך", ולמלך יש רשות להרוג גם כשנאשם מודה בכך.
ולפ"ז ממשיך הרמב"ם את דבריו וכותב: 
אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה..". 
ומבאר הרמב"ם, מהי סיבת הדבר שאדם לא יכול להרשיע את עצמו?  
"..שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג..". 
כלומר: הרמב"ם מבאר, שיתכן מאוד שהאדם זה המודה במעשה שעשה, הוא מאותם החולי נפש, והוא בכלל לא עשה את המעשה הלז. ומה שהוא אומר שהוא עשה מעשה זה, כיוון הוא רוצה ל-"אבד עצמו לדעת". וחושב שעל ידי זה שהוא יפליל את עצמו בדבר שמחייב מיתה, יהרגוהו ב"ד, ובכך יגאלו אותו ב"ד ממצבו הנפשי העגום.

ומסיים הרמב"ם וכותב: "וכללו של דבר גזירת מלך היא", עכ"ל.
דהיינו: מלבד הטעם האמור לעיל, (שמא אותו אדם הוא "חולה נפש"). יש כאן: "גזרת מלך", הוא מלכו של עולם הקב"ה, ואין אחר גזירת מלכו של עולם כלום. 
ברם יש לציין, שכלל זה: ש-"אין אדם משים עצמו רשע", לא אמור בדיני ממונות. שכן לגבי דיני ממונות ישנו כלל אחר, והוא: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". 
ולכן כאשר אדם יודה למשל שהוא חייב לחברו ממון, ב"ד יחייבוהו לשלם ככל אשר אמר, כיוון שדיני ממונות לא נאמר הכלל: ש-"אין אדם משים עצמו רשע". 

זאת ועוד:
"עסקת טיעון" היא בעצם, מין "פשרה". 
כלומר: כאשר הדיינים פחות או יותר יודעים לאן הדין נוטה, וטרם שיחרצו הב"ד את הדין, הב"ד מציע: פשרה". ואמר לתובע, אולי הוא מוכן להתפשר, כדי שהדין יתקבל ברצון הן על התובע, והן על הנתבע. 
אבל סתם כך, לא אומרים לכל תובע ונתבע שבאים לדון בב"ד, בואו ונעשה פשרות.
ברם! לגבי הדין הפלילי, כאשר יודעים פחות או יותר לאן הדין נוטה,  אז המטרה המוצהרת היא: האם יש נאשם? ואם אכן הנאשם אשם במה שמיחסים לו, או לו? במצב זה ברור שלא שייך להתפשר. 
שכן כל "המטרה המוצהרת" בדין הפלילי היא, לגלות האם יש אשם או לא? ובאיזה סמכות יש לב"ד לבוא בהצעת פשרה?!!!  
ומשום כך, ברור על פי דין תורה, אין שום מקום ל"עסקת טיעון". (למעט כאשר מדובר ב-"הוראת שעה", או: ב-"הוראת מלך", ששני הטעמים הללו לא שייכים לנושא דידן).
והנה "לכאורה" (רק לכאורה) שבנידון דידן אולי היה מקום לטעון שכיוון יש טעם לפגם באימון הבית משפט, ויש צורך דחוף לטהר אותו, ואולי משום כך ניתן לומר שכן תועיל העסקת טיעון?
כלפי מה הדברים אמורים?
כוונת הדברים היא כלפי: "תקשורת אוהדת", שבית המשפט דן, האם היא נחשבת כ-"שוחד" או לא? ואכן זה דבר תקדימי, שהרי אין לך אדם בפוליטיקה המקומי, והממלכתי, בכל מקום שהוא, שאינו מקבל סיקור תקשורת אוהדת. 
וא"כ היכן הצדק שדווקא כאשר הדבר קורה אצל ראש הממשלה לשעבר, יחליטו לפתע להאשימו בתקשורת אוהדת?!!!
הרי מעל מיליון בני אדם בחרו בו, וא"כ איך יתכן הדבר שבגלל "תקשורת אוהדת" ירשיעו דווקא את ראש הממשלה, ויבטלו את בחירתו?!!!
ומובן א"כ לכל בר דעת, שנעשה כאן עוול נוראי, שדווקא אצל ראש הממשלה החליטו לדון האם תקשורת אוהדת נחשבת לשוחד או לא? ולא אצל כל אותם אנשים שג"כ זכו לתקשורת אוהדת לא פחותה מראש הממשלה?!!! 
אותה תמיהה ג"כ עולה לגבי פרשת ה"מתנות" שראש הממשלה קיבל. 
אם אכן היו כללים ברורים איזה מתנות מותר לעובד ציבורי לקחת, ואיזה מתנות אסור לו לקחת, היה שייך לדון האם ראש הממשלה עבר על החוק או לא?
אבל כשאין כללים ברורים בנושא המתנות, ולפתע פתאום החליטו בפרקליטות להלביש על ראש הממשלה אשמה חמורה שעבר עבירה על חוק המתנות, אין לך דבר מגוחך מזה. 
ולכן ברור הדבר שאין תוקף הלכתי ל"עסקת הטיעון" כלל ועיקר.
וכאשר ראש הממשלה הצהיר פעמים רבות: "אין כלום כי לא היה כלום". ברור שאסור לראש הממשלה מחמת: "עסקת טיעון" לחזור מדבריו. 
ובפרט כאשר אנחנו רואים שהתיקים שתפרו לראש הממשלה נפרמים ונמצאים ללא כל אשמה. 
ואם עכשיו ראש הממשלה יודה ב-"פשעים הנוראים" שהוא לא עשה, הרי שבכך אנו גורמים עוולה נוראית, שכן בכך אנחנו נותנים לגיטימציה לבית המפשט להמשיך ולנקוט בדרך זו, לכל מי שהפרקליטות תרצה לחסל עמו חשבונות. 
וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם? כאשר לא רק שהאימון בבית המשפט לא יחזור אליו, אלא אדרבה, ההיפך הוא הנכון כמו שהרחבנו בכך.
ולקושטא דמילתא בנידון דידן ב-"עסקת הטיעון לראש הממשלה", שניים המה העומדים לכס המשפט: א. ראש הממשלה ב. הפרקליטות. 
שכן במידה וראש הממשלה ימצא זכאי, ואכן: "אין כלום כי לא היה כלום", הרי שהפרקליטות תצטרך לתת דין וחשבון על כל האשמות שהעלילו על ראש הממשלה שלא היו ולא נבראו. 
ולכן על פי דין תורה אין כל מקום ל"עסקת טיעון" זאת. 

וכאמור לעיל יש צורך להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתבדוק היכן היו הכשלים בחקירת הפרקליטות, ותתקן את הטעון תיקון. 
ובכך אולי יהיה סיכוי שהאמון יחזור לבית המשפט.